מתוך גיליון "ליידי גלובס" בנושא ביטחון עצמי:
הפעם הראשונה בחיים שלי שהתחלתי עם בחורה הייתה בגיל 24. עד אז לא הייתי צריך. בהתחלה הייתה לי חברה קבועה מהתיכון, ואחר-כך או שהכירו לי, או שזה פשוט קרה בתוך החבר'ה. הצעד הפשוט של לבוא לבחורה שאני לא ממש מכיר, להביט לה בעיניים ולהגיד משפט מפגר כמו "את נראית לי נחמדה, אולי נצא לשתות משהו?", מעולם לא התרחש.
באוניברסיטה הייתה בחורה אחת נורא יפה, והייתה לי תחושה שאנחנו מחליפים מבטים בקפיטריה. לגמרי במקרה, היא עבדה גם כמלצרית בבר שברחוב שלי. הטקטיקה שלי הייתה פשוטה, אני אגיע לבר בסוף המשמרת ואשאל אותה אם בא לה לצאת איתי. לא מסובך, נכון? אבל לקח לי 3 חודשים לאזור אומץ.
בלילה קיצי אחד, ב-3 לפנות בוקר, הופעתי לי בבר, לבוש בחולצה הכי יפה שלי, ממש ברגע שבו הם הופכים את הכיסאות. ניגשתי אליה בטבעיות, היא זכרה אותי מהאוניברסיטה, וכך אפשר היה להחליף כמה מילים של פתיחה. היא הייתה נחמדה, ופטפטנו לנו כמה דקות.
ואז זה הגיע, "את רוצה שנלך לשתות קפה מתישהו?", גמגמתי. היא הביטה בי במבט שנראה לי כמו נצח, ובחיוך קטן ומקסים היא אמרה שתי מילים שנותרו חקוקות בזיכרוני לנצח: "לא ממש". נחרץ. פשוט. אכזרי. לא פתוח למשא-ומתן.
הלכתי הביתה כדי למות בשקט מתחת לשמיכה. קיללתי את עצמי כל הלילה, לא ישנתי, אבל לא מתי. זה כאב, זה היה די משפיל.
תמיד קינאתי בחברים שלי שידעו לעשות מהלכים שכאלה בחן ובקלילות ובלי הפחד מהכישלון. מין סוג של ביטחון עצמי שאומר: "אני יודע מה אני שווה - מי שטוב לה שתיקח, ומי שלא, בעיה שלה".
יותר מאוחר בחיי התוודעתי לצד המקצועי של אותה תופעה בדיוק. זאת הייתה סדנה שהוקדשה לאומנות ה-new business - כלומר, איך למצוא לקוחות חדשים, ואיך להביא אותם בעצמך.
המנחה הציג בפנינו את המושג הנורא שנקרא "הטלפון ששוקל 5 טון". הדבר שהכי קשה בהשגת לקוח חדש הוא לקחת את הטלפון, להתקשר ולהגיד "שלום, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מאוד רוצה לפגוש אותך, כי אני חושב שיש לי משהו להציע". הוא סיפר שלמרות שהוא עושה את זה כל חייו, עדיין הוא מרגיש שאפרכסת הטלפון פתאום שוקלת 5 טון, והמאמץ להרים אותה קשה מנשוא. כיף לקבל לקוחות מפה לאוזן, כיף שלקוחות פונים אליך בכנסים או כתוצאה ממודעות.
אין דבר קשה יותר מלהתקשר לאדם זר, להציג את עצמך ולהציע את כישוריך. זה קשה כשאתה עושה את זה כשכיר המייצג חברה גדולה, וזה יותר קשה כשאתה עושה זאת כעצמאי המייצג את עצמך בלבד.
תמיד אני מקנא כשאני רואה בכנסים את אלה שלא מהססים לפנות אל כל מי שמעניין אותם עסקית, להציע את עצמם ולספר על מה שהם עושים, לבקש טלפון, להשאיר כרטיס ביקור.
כשאני רואה אותם אני ממש לא חושב שהם משפילים את עצמם, להפך. יש להם ביטחון - שלי במקרים רבים אין - לבוא, להציג, למכור וגם לקבל את ה"לא". גם אם מישהו כזה פונה אליי, ואין לי עניין - אני יודע להעריך את האומץ והאסרטיביות, אני לעולם לא מרגיש עליונות, אלא קנאה עזה.
אני בטוח שגם אלה שיודעים ליצור את הפנייה שונאים להיכשל. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מחזיק בעור של פיל, לכולנו יש אגו. אבל כדי להרים את הטלפון של 5 הטון צריך כנראה לפתח שרירים מאוד חזקים בנשמה. אני עוד עובד על זה בחדר הכושר של החיים.
מישהו חכם אמר לי פעם שיש שני סוגים של אגו טריפ בעולם. הראשון הוא זה המאפיין את אלו שבטוחים שהם מתנת העולם לאנושות ומתנהגים בהתאם. השני בא לידי ביטוי בצורה הפוכה. זהו האגו טריפ של הביישנות. תופעת הביישנות היא בעצם החשש שאני לא מספיק מוצלח כדי לבטא את עצמי. הפחד שלנו להתחיל עם בחורה נובע מרצון לשמור על האגו מוגן מפגיעה. כך אנחנו יכולים להמשיך ולחיות באשליה שאנחנו מוגנים.
מי שלומד להתמודד עם האגו מבין שהעולם הרגשי, ממש כמו המקצועי, הוא עולם של ביניים. לעולם לא תוכל להתאים לכל הלקוחות, כמו שלעולם לא תוכל לזכות בכל הבחורות. לא תמיד זה באשמתך או בגלל שאתה לא טוב מספיק, לפעמים זה עניין של עיתוי או התאמה.
כשיש לך תפיסת אגו בריאה, אתה יודע לקבל שריטה קטנה בכנף, אבל להבין שזה לא אומר כלום עליך. תמיד תהיה עוד הזדמנות.
כשאתה בריא בנפשך, אתה מבין שלעולם לא תהיה הטוב ביותר בהכול - אבל מצד שני זה עדיין לא אומר שאתה הגרוע מכולם.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי למיתוג ושיווק.