הנה עוד פרשיית מין בכיכוב מפורסם הנושאת צו איסור פרסום, שמבעבעת משמועות ברשת: "כוכב ריאליטי נעצר בחשד לאונס", הופצעו ידיעות בתקשורת, וכמו שקורה לאחרונה יותר מדי - מיד נפוצו הודעות גולשים עם שמו של החשוד בלי הפרעה בטוקבקים, בפייסבוק ובפורומים.
השנים האחרונות מוכיחות כי ברשת אין שום משמעות לצו איסור הפרסום או לאכיפה כלשהי בתחום האפור הזה. את הנזק הכבד לשמו של אדם יהיה קשה למחוק לדראון עולם, הכתם דוהה אבל לא נעלם, הרשת שומרת ונוצרת.
בחודש החולף נרשמו כבר שני מקרים כאלה שבמוקד שלהם ידוענים החשודים בתקיפה מינית; במקרה הראשון התיק נסגר לאחרונה, כנראה מסיבות של סדקים בעדות. ברקע חקירת המשטרה התחולל ברשת ויכוח אלים וחריף, כשמספר כותבות פמיניסטיות מחו נגד צו איסור הפרסום ודרשו לחשוף את שמו של הידוען, בטענה כי הצו נותן לו פרבילגיות בגלל מעמדו, וכי הוא מעביר מסר של השתקה של המתלוננות הספציפית ואחרות פוטנציאליות.
מולן התגייסו חברי החשוד להגן על שמו הטוב, שממילא כבר הסתובב בכל רשת חברתית, בעיקר בפייסבוק ההמונית, ומחו נגד הנזק שנגרם לשמו טרם הליך משפטי תקין. סגירת התיק מהווה ניצחון לטיעוניהם.
וברקע עוד לא כבו הדיה של פרשת אורלי אינס, היחידה שחשפה את זהותה בתלונתה נגד ניצב אורי בר-לב, וההשמצות שספגה בפורומים ברשת, כולל משוטרים עצמם.
למי מועילה הפרת צו איסור פרסום מעבר ליצר המציצנות הבנאלי?
לא למתלוננות, בוודאי. אלה נפגעות יותר כשמדובר בפרשה שבה חשוד אדם מפורסם, אדם שמזדהים איתו, שיש לו אוהדים וחברים. השיפוטיות כלפי המתלוננות והתרת דמן ושמן ברשת הופכים ללינץ’ של ממש, אפרופו מקרה אינס.
גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית מסרו כי הן מתנגדות בתוקף להפרת הצווים ומתרעמות על השיוך של התופעה למרכז. אפשר להבין אותן.
יותר ויותר נשמעים קולות של גברים המסתובבים בינינו, שמרגישים מאוימים אישית מהתופעה הזו. ומה הם עושים במקרה שהם מרגישים מותקפים? מחזירים מלחמה, איש-איש ושיטותיו. הבערת מאבק בין המינים מהסוג הזה לא תסייע להליך צודק במקרים הבאים. כולן תהיינה חשודות מראש.
השמחה וההילולה סביב החופש שמעניקה הרשת להפר בילדותיות צווי איסור פרסום יהפכו בסוף לבכי. הבומרנג מתקרב בצעדי ענק, כי התביעות הנגדיות עוד יגיעו, באשר להוצאת דיבה, במקרים של סגירות תיקים, וגם המחוקק יתקשה לא לתת מענה לפירצה הזו שמגחיכה את ההליך המשפטי.
ובשורה התחתונה, האם זה לגיטימי לפעול באופן לא חוקי כדי להשיג "צדק", במשפט שדה ברשת, גם למען מטרות נעלות כאלה? ואיך נענה על השאלה הזו שהחשוד יהיה מישהו קרוב שחייו ייהרסו?
הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לשחרר שדים פנימיים של דמוניזציה, ואין מידת סבלנות, חמלה ושיקול-דעת, יש בה עוול שנוסף על עוול כביכול. במאבק על זכויות, אסור לזנוח את הסוגיה המטרידה הזו.
בהיבט נוסף, באתרים כמו "הכצעקתה", "ראומה" וגם ב"הארץ", כותבים על כך שנשים מפסיקות לשתוק, כבשורה פמיניסטית חשובה, כשנפגעות מפרסמות עדויות חשובות ועוכרות שלווה, שחודרות לנפש ולא מרפות.
הדיבור הולך ומתעצם, והוא יקבל תוקף עמוק רק אם מובילות האתרים האלה ישמיעו קול רור נגד התופעה הזו של הפרת הצווים.
ובסוף גם אותנו, הצופים במחזה הזה, מזהמת ההפרה הזו, היא משתפת אותנו בתהליך הרכילות והלינץ’ המתפתח לשני הצדדים, עוד לפני ששופט שמע והחליט למי להאמין כאן.
ריקי כהן היא בעלת טור במגזין האינטרנטי לנשים Saloona