בשבוע שעבר ערכו במטה המוסד טקס פרידה מ-י' שסיים 6 שנות פיקוד על "צומת" - האגף להפעלת סוכנים וכעת התמנה לסגן ראש המוסד. בתחילת הערב הזמין המנחה את תמיר פרדו, ראש המוסד, לשאת דברים. פרדו, מבויש משהו, ידיו בכיסיו, ניגש למיקרופון ואמר: "אוי. לא חשבתי שאני אהיה הראשון". רבים מהנוכחים באולם חשבו לעצמם שלא רק בערב הזה הוא לא חשב שיהיה ראשון.
פרדו נפגע מהזלזול שהשתמע מדברי קודמו, מאיר דגן, שאמר כי יחד עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין ידע לבלום כל הרפתקה מסוכנת של נתניהו וברק. עכשיו, אמר דגן, "אין מי שיעצור אותם". אכן, לימים עוד יסופר איך עמד "משולש הברזל" של דגן-אשכנזי-דיסקין בפרץ מול הפזיזות של רה"מ ושר הבטחון שחיפשו את תקומתם הפוליטית באיראן. שלושתם חולקים חוסר אמון עמוק בהנהגת הממשלה הנוכחית.
העלבון ששילח דגן ביורשו וברמטכ"ל החדש בני גנץ היה מיותר, אבל האמת צריכה להאמר: כל ראשי ארבעת ארגוני הביטחון שלנו מונו לתפקיד כברירת מחדל. גנץ היה היחיד שיכול היה להתמנות לרמטכ"ל לאחר פסילתו של יואב גלנט. דיסקין היה המועמד הבולט להחליף את דגן במוסד, אבל ברגע האחרון סר חינו בעיני נתניהו שמינה את פרדו. גם בשב"כ, היה י' "הגרוזיני" המועמד הבולט להחליף את דיסקין אבל רה"מ העדיף את יורם כהן על פניו. במשטרה מונה יוחנן דנינו אחרי שכל המועמדים לפניו נפסלו.
לכאורה, ראשי הארגונים שמונו כך אמורים להיות עצמאיים יותר - הם לא היו הבחירה הראשונה של מי שמינה אותם - ולכן לא חייבים דבר לדרג שמעליהם. למעשה, הם נכנסו לנעליים גדולות של רמטכ"ל, ראש מוסד, וראש שב"כ שידעו לעמוד על דעתם גם מול דרג מדיני חסר מעצורים.
עכשיו יצטרכו גנץ, פרדו וכהן להוכיח לממונים עליהם וגם לכפופים להם כי גם הם יודעים לעמוד על עקרונותיהם ולא להתכופף. עם ראש ממשלה ושר ביטחון שמסוגלים מתוך גחמה לגרור אותנו למלחמה ארוכה, נופל עיקר הנטל על הרמטכ"ל גנץ. ראש מוסד וראש שב"כ יכולים להתנגד או לתמוך, אבל לא ניתן לצאת למלחמה עם רמטכ"ל שאינו רוצה בה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 10