"זיכרונות משפט אייכמן", א' 21:30, ערוץ 1
משפט אייכמן. ספק אם יש עוד אירוע בתולדות מדינת ישראל שזכה לכל-כך הרבה ניתוחים ופרשנויות. נדמה שבפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר בנשימה אחת: משפט ראווה ומשפט צדק גם יחד.
משפט צדק - הרי זה ברור, גם אם היה בסך-הכול חלק ממכונה כטענתו, הרי שלא היה "בורג קטן" כפי שביקש להציג, אלא אחד המהנדסים. ומצד שני, חלקים שלמים במשפט אייכמן לא נגעו באיש ובאשמתו, אלא ביקשו להציג לישראלים ולעולם את גרסת הקורבנות לפצע הגדול ביותר בתולדות האנושות.
בתוך החברה הישראלית עורר המשפט שני תהליכים מרכזיים: הראשון, אצל ניצולי שואה שחיו עד לקיומו בהדחקה: מחמת הטראומה, האשמה, הבושה, הרצון לשוב לחיים נורמליים שלפתע קיבלו עידוד לספר את סיפורם.
מנגד עמדו הצברים, מי ששמעו אודות הזוועה אבל לא ידעו את פרטיה, מי שגדלו על תקומה, שהייתה, לפחות באותן שנים, מעין תמונת מראה של השואה. הדחף לתעד את זיכרונות השואה התעורר אצל דוד פרלוב עוד בשנות ה-50, בעקבות צפייה בסרט צרפתי דווקא, אבל גם אצלו היה המשפט הכוח המניע מאחורי התהליך, הן משום שגרם לניצולים רבים לדבר ולספר לראשונה על תלאותיהם, והן משום שזיהה כנראה, את הלך הרוח החדש בקרב הציבור הישראלי, זה שנחשף לראשונה לסיפורים.
תכניו של הסרט מרתקים, אבל סיפור לידתו, גניזתו, מציאתו ושחזורו מרתק (וכאן באמת יש לומר "להבדיל") גם הוא: 17 שנים אחרי המשפט, הלך פרלוב אצל גיבוריו, מרפי איתן שהיה בין לוכדיו של אייכמן ועד לחלק מהעדים, שעדותם, גם ממרחק של כמעט 50 שנה מהמשפט, תגרום לצמרמורת אצל כל צופה, ותיעד אותם במצלמתו.
הסרט שודר בטלוויזיה פעם אחת, לקראת סוף שנות ה-70, אבל מאז כמעט שאבד: יעל פרלוב, ביתו של הקולנוען המנוח, היא שגילתה קלטת ישנה שעליה כתב אביה "פגום". מרכז הצפייה ביד-ושם, בעזרת גופים נוספים, הצליח להפיק גרסת שימור של הסרט - והתוצאה המהפנטת תשודר הערב.
במעבר חד
"הישרדות", א' 21:00, ערוץ 10
קצת לא נוח, אחרי המלצת צפייה כבדה כל-כך, לעבור לתוכנית ריאליטי - ועוד אחת שעונה לשם "הישרדות", ובכל זאת, הערב תיכנס העונה הנוכחית לישורת האחרונה שלה כשמבין חמשת השורדים האחרונים, ייוותרו רק ארבעה.
שתי הדחות רעות יש לתוכנית הזאת - הראשונה, שמבטיחה שבעליה לא יותירו שום רושם בזיכרון הצופים, והאחרונה, של מי שכבר חלם על מיליון שקלים וייאלץ להשתתף בגמר כצופה, כ"מושבע" כפי שהם נקראים.
"הישרדות" ולא רק בישראל, רחוקה מאוד מימי תהילתה שבהם הייתה תוכנית הריאליטי הנצפית ביותר.
יחד עם זאת, היא עדיין משמרת בעיניי חן כלשהו, משימות בעלות אופי צופי, חלקן מזכירות משחקים שהם חלק מגיבושים של יחידות מובחרות.
החלק הרגשי של התוכנית, מדבר אליי מעט פחות: ראשית מפני שאף אחד מהמועמדים השנה לא הצליח לעורר אצלי את מידת ההזדהות הנדרשת, ושנית מפני שאחרי קיצור תקופת השהייה על האי, קצת קשה לי לראות מישהו מתוודה בדמעות על געגועיו לילדים - יש נסיעות עסקים ארוכות יותר...
גם הניסיון להכניס קצת מתח עדתי למשחק השנה, היה רע בעיניי, ובכל זאת, הערב אצפה בעניין במועצת השבט, זאת שמצליחה תמיד לייצר רגע של מתח מהפנט, אפילו כשיודעים שחלק ממנו מקורו במניפולציה.