קנאה, שנאה וצרות-עין מעבירים לעתים גם את הנבונים וטובי-הלב שבינינו על דעתם. הבון-טון בשבוע שעבר היה העברת ביקורת נשכנית כלפי נוחי דנקנר, שזה עתה רכש את "מעריב" והעז, רחמנא ליצלן, למנות את בנו לדירקטור בעיתון. ואוי למי שיעז להציע אחרת, שמא יואשם ביחסי "תן וקח" עם הטייקון, שאחרת, כיצד תוסבר ההיחפזות לצאת להגנתו.
בניגוד להלך-הרוח המונוליטי השורה בחלקים ניכרים של הציבוריות הישראלית, אני דווקא מוצא עצמי מצדיע לתשובה, דנקנר, אלוביץ', אריסון, פרופר, ורטהיימר, עזריאלי, שטראוס, ברונפמן, סקאל, לאליהו, ולכל המגה-שחקנים בשחמט העסקי של ישראל, שלמדו להתעלות מעל כללי הפוליטיקלי-קורקט של ארץ זבת החלב והעוקץ, ומגדלים את צאצאיהם היישר לתוך הביזנס המשפחתי.
טוב שאור אלוביץ' מכהן בבזק, אלעד ודנה מסייעים בחלקים נכבדים של עסקי משפחותיהם - תשובה ועזריאלי, ודורי מנור ואבנר סטפק ממנכ"לים ביד רמה את לובינסקי ומיטב שבבעלות משפחותיהם.
מינוי ילדיך לנושאי משרה בתאגידים שקשורים אליך הוא מהלך ראוי, מבורך ומומלץ. זאת מטעמים רבים, שמפאת קוצר היריעה אמנה רק את חמשת המרכזיים שביניהם:
1. ממילא מי מילדיך המעוניינים בכך יפלס דרכו לכיסאך, וראוי לעשות זאת באופן יזום, מתוכנן ומוקפד, ולא להשאיר ליד המקרה או לשטן להתוות את הלו"ז לביצוע.
לפיכך, מינוי נציג דור ההמשך לדירקטור הוא צעד הכרחי (אם כי לא מספיק) בדרך למימוש היעד, ומהווה נייר לקמוס שאין שני לו כדי לבחון אם בכלל ניחן בכישורים הנדרשים לכך, קל וחומר לקראת המשך טיפוסו במעלה ההנהגה.
2. משהוחלט למנות - אין טוב ממינוי בחברה שבה הנך הבעלים, כך שהמסר שעובר הוא: אם הצאצא חלילה לא מתאים אזי למצער נאפשר לו "להתגלח על זקננו", בתאגיד שבו השקענו מזיעת אפנו. דהיינו, לא אצל חברינו אלא דווקא "על חשבוננו".
3. בכהונתו יזכה הנצר לדירקטורים רבים סביבו, שהם בעלי ותק וניסיון שיאפשרו לו לשתות ממעיינות הידע שלהם, ויכינו אותו כדבעי לקראת מינוייו הרבים בעתיד.
4. ממילא יגיעו "ילדי הבעלים" לישיבות ו"יסתובבו" בין מקבלי ההחלטות. לכן, במשקפיים משפטיים ובאימוץ עקרונות הממשל התאגידי אנחנו מבכרים השתת אחריות של נושאי משרה על מי שממילא מתנהגים כך מאשר השארתם בתפקיד של "דירקטור צללים", כפי שחווינו בחברות בורסאיות מסוימות.
5. משאין מנוס מפני התובנה עתיקת היומין ש"בעלי המאה הם בעלי הדעה", כל שנותר הוא שננסה לעצב את ה"דעה" של הדור הבא של בעלי המאה, וזאת נוכל לעשות לאלתר, אם נעודדם ליטול הנהגה, לשאת באחריות, ללמוד התוויית חזון, דרך ויעדים, ולבצע פיקוח ובקרה איכותיים ובלתי פוסקים.
אם לעומת זאת, נמשיך לצקצק בלשוננו לשמע שועי העולם העסקי המשרשים עצמם בתוכנו גם לדורות הבאים עלינו לטובה, נחמיץ את האפשרות לבוא עמם בדברים ולהאציל עליהם הן את הרגולציה, החוק, המשפט וחששות הון-שלטון וכן גם אחריות לסביבה, ראיית הפרט, טובת הקהילה ומדדים של ערכיות, מוסר ואתיקה - שלו אומצה במלואה ובמועדה - הייתה מאיינת את הצורך בלגליזציה וביתר פליליזציה השורה במעוננו.
לקינוח, נחזור לנוחי דנקנר. עדיף שמינה את בנו היקר ל"מעריב" שבלב תל-אביב מאשר לנייר חדרה למשל, דווקא לאור הזרקורים הבלתי פוסקים ומיקרוסקופי הענק שפועלים 24/7 בעסקי התקשורת.
בכך המשיך בהפגנת נחישותו וחוזקו הפנימי, שכן ביודעו כי כל מעידה של עומר דנקנר תקבל תשומת-לב מיוחדת, מצא בכל זאת כי זו הדרך הנכונה והמושכלת לשילובו בעסקיו.
הכותב הוא ראש משרד גדעון פישר ושות'.