הארה מכוונתכתיבת ביקורת קולנוע על "הערת שוליים", סרטו החדש של יוסף סידר, היא במידה רבה הליכה בין הטיפות שהבמאי עצמו יצר.
באחת הסצנות בסרט, יושב אליעזר שקולניק, חוקר תלמוד מזדקן, שרק תלמידה אחת בכיתתו, מול עיתונאית שבאה לראיין אותו בעקבות זכייתו בפרס ישראל, ובמילים קשות הוא מגדיר באוזניה את ההבדל בינו לבין בנו, חוקר תלמוד אף הוא, שזוכה להערכה שהוא עצמו מעולם לא זכה לה. כחלק מכך, שקולניק מקביל את עבודתם לחוקר חרסים: האחד אוסף במשך 30 שנה את שברי החרס, מנקה, בודק, מודד, מקטלג, ובוחן את מקורם, השני לעומת זאת רואה ערימת חרסים, ובלי להתעניין מאיזו תקופה כל חרס, הוא יוצר מהם כד.
האם בהשוואה זו מבקר קולנוע שבא לבחון את יצירתו האחרונה של סידר, עליה זכה בפרס התסריט הטוב ביותר של פסטיבל קאן האחרון, ינהג כמו האב: יבחן, ייזכר, ויכתוב טיוטה ועוד טיוטה, עד שכעבור 30 שנה, יפרוס את מסקנותיו, על היצירה הלא פשוטה הזו, כשכבר אף אחד לא יידע ולא יזכור במה המדובר, או אולי ינהג כמו הבן: יקיא על הדף את הזיכרונות היחידים שהנגטיב טבע בו, ידגיש את החלקים החזקים בסרט, שעדיין לא קהו בזיכרון, ישלב בהם את חסרונותיו, ויגיש לקורא כד חרס שאולי לא כל חלקי ו מאותה התקופה, מלאנז' פסאודו-אינטלקטואלי שיש בו חורים כבמסננת סולת.
יוסי סידר כבובנאי
שתי דמויות, שני אבות, שני גברים, שני אגואים, עומדים במרכז "הערת שוליים": שלמה בראבא מגלם חוקר תלמוד זקן, שלרוב אורכו של הסרט מתנהל בעולם עם מבע עגמומי ובלתי מרוצה בעליל, שחש שהעולם האקדמי דילג עליו, ועל תרומתו הסיזיפית, הכואבת, שנתנה בו ובמשפחתו את אותותיה. ומולו בנו, אוריאל, בגילומו הנפלא של ליאור אשכנזי, גם הוא חוקר תלמוד, אבל כזה שזכה להערכה, שפירסם מחקרים וספרים, ושהאמת, כמו שהוא אומר לידידו הקרוב בעת משחק סקוואש, לא תמיד עומדת בראש מעייניו. אבל הגיבור האמיתי של הסרט הזה הוא הבמאי שלו: יוסף סידר, שמשתמש בכל אחד מהכלים הקיימים ברשותו - מהבימוי, הצילום, השחקנים, העריכה, הסאונד הנפלא, גודש הסגנונות הקולנועיים - כבובנאי, מפעיל בובות מקצועי, שמעביר מסר אחד, קוהרנטי, ומרשים.
סצנת הפתיחה המדהימה של "הערת שולייים" - סצנה שמתקיימת בעת שאוריאל, הבן, מקבל כרטיס כניסה מכובד ללב האקדמיה, בשעה שמצלמתו של סידר מתמקדת דווקא באב, ובדרך בה הוא מגיב לדברי ההילולים שסופדים לבנו, ולדברי ההילולים שבנו שופך עליו, מעמידה בצורה ברורה את שני הגיבורים זה מול זה: המקובל מול הדחוי. אבל הכתרת האב כזוכה בפרס ישראל מניעה את המערכה כולה: מערכה שבה כל השדים ייצאו החוצה, וכל השקרים המשפחתיים, שבמרכזם הציווי התנ"כי של כיבוד אב, משנים את חייהם של כולם.
למרבה הצער, מקומן של הנשים בסרטו של סידר, נפקד: הן נוכחות נפקדות, קיימות, אך לא אומרות כלום. שני הגברים בסרט עושים מעשה: הירואי ועלוב. בשעה שאוריאל, הבן, מוכיח, במעשה לא פשוט, בהקרבה עילאית, את אהבתו לאביו, והאב - למרות שהוא מצטט את מסכת סנהדרין האומרת: "בכול אדם מתקנא חוץ מבנו" - למרות ידיעתו את האמת, ולמרות שברגע בהיר של לילה, הוא ראה את הקולות והאמת נגלת מולו, בוחר שלא לעשות מעשה, ובכך מוכיח את קנאתו בבנו.
לעומתם, תפקידן של הנשים שלצידם: עליזה רוזן האם, ועלמה זק, הרעיה, לא ברור. היה רגע אחד בסרט, רגע שכמעט וגרם לי לקפוץ מן הכסא, שהלב שלי התפרץ ממקומו, וקיווה שסידר יעשה סדר בעולם מקולקל, שהוא יעניק לעליזה רוזן, לאם הממלכתית, השותקת, שלעולם אינה בוחרת בין בנה המייחל לבעלה המקנא, את הכוח לסדר את הכל: זהו רגע קסום, רגע לאחר שהאם מתוודעת לאמת, ובמה שנראה כתנועה החלטית, היא יוצאת ממיטתה, ודופקת בחדר השינה של בעלה, והלב מקווה שהיא נכנסת כדי לספר לו את האמת, לומר לו את שהיא יודעת, ולהכריח אותו להחזיר את סדר העולם על כנו - ובהשאלה על מה שאומר אשכנזי לזק בסרט: התפקיד היחיד שלך זה להיות אמא, תאמר רוזן לבראבא: התפקיד היחיד שלך בעולם הוא להיות אבא! אבל במקום זאת היא פשוט נכנסת למיטת בעלה, נשכבת לצידו, והוא מסדר לה את הכרית, למנוחה נכונה.
פיצול מכונן
מה שהבנתי באותו הרגע, כשסידר לא נתן לי את שרציתי, שגם הוא עצמו, כמו מבקר קולנוע שבא לכתוב ביקורת על סרטו, לא יודע האם הוא אליעזר, העובד על שברי החרס, במשך 30 שנה, ויוצר יצירה משמעותית, שלא תעניין אף אחד, או אוריאל, שיתקתק יצירה קוהרנטית, מתחכמת, מצחיקה מאוד, שתזכה בפרס חשוב בפסטיבל חשוב. כי גם סידר, כמו גיבוריו, הוא איפשהו שם באמצע: הוא העניק לכולנו יצירה חשובה, שונה לחלוטין מכל יצירות הקולנוע הישראליות שראיתם אי פעם, יצירה שמעמידה אותו בשורה הראשונה של יוצרי הקולנוע האירופאים, רב-אמן, שיודע את עבודתו, שלא פוחד לקחת סיכונים, ולא פוחד לדבר עם צופיו בשפה שתהיה כאילו קשה, אבל רק במידה, כדי שצופיו יחושו איכותיים על שהם צופים בזה ולא באיזה זבלון אמריקני מענג, אבל לא קשה מידי, כדי שבכל זאת יבינו את שמתרחש על המסך.
סידר אפילו יילך צעד נוסף קדימה: הוא יעז לסיים את הסרט בקאט לא ברור, קאט שיגרום לצופה לנוע בחוסר נוחות על הכסא ולתהות האם הסרט נגמר או שיש עוד משהו. והרגע הזה, בו צופים מבולבלים נעים בחוסר נוחות על כסא, ולא יודעים האם לקום או לא, הוא הרגע שבו התחלתי לספור עד ליציאת גרסת-הבמאי להערת שוליים, שאולי בו אקבל תש ובות לכל כך הרבה שאלות שלא קיבלתי ביצירה המקורית.
הערת שוליים. בימוי: יוסף סידר, ישראל, 2011
