באמצע החודש שעבר השתתף ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, בכנס שעסק בעתיד הרגולציה בעולם הניו מדיה. חן אמר באירוע כי אין לו כוונה לזרז את עבודת הצוות לבחינת הרגולציה על שידורי טלוויזיה באינטרנט, שבראשו הוא עומד. שבועיים לאחר מכן פסקה ועדת הכלכלה נגד גביית אגרת טלוויזיה על צפייה שלא באמצעות מקלט טלוויזיה, כלומר דרך האינטרנט.
בניגוד לשעטה הדורסנית שבה מתקדם המאגר הביומטרי, למשל, הרגולטור והמחוקק הישראלי נזהרים בבואם להניח את טלפיהם על ההתפתחות הטכנולוגית של האינטרוויזיה. זה ודאי לא נוח למי ששילמו ומשלמים למדינה על הזכות לשדר, בעידן שבו עצם ההנמקה לתשלום ולפיקוח - המשאב הציבורי שהוא תדרי השידור - הולכת ומאבדת ממשמעותה, עם הדיגיטציה שמגדילה את כמות התכנים שאפשר להעביר באוויר, ועם האינטרנטיזציה שמאפשרת לבזר את השידור מלוח שידורים ליניארי אחד לאינספור לוחות שידור, לפי דרישה, שמותאמים לכל צופה וצופה.
זה לא נוח גם למי שמפתחים, או שוקלים לפתח בעתיד, חלופות לטלוויזיה ולא יודעים אם יוכלו לפעול בחופשיות או יגלו בוקר אחד שנכבשו על ידי רשות השידור הדיגיטלית, שאולי תקום פה יום אחד.
יו"ר רשות השידור, אמיר גילת, הסתכל קדימה וטען בצדק בפני ועדת הכלכלה כי בעתיד הלא רחוק גביית אגרה על מקלטי טלוויזיה לא תספיק. לפי ההודעה לעיתונות, יו"ר הוועדה, ח"כ כרמל שאמה הכהן, ביקש מגילת למצות את פוטנציאל הגבייה של האגרה "לא רק ברמת גן, אלא גם באום אל פחם", וח"כ נחמן שי אמר שיסכים להעמקת הגבייה רק "בתנאי שהרשות תגיע לגבייה של 80% מהאגרה, אחרת סקטור הפראיירים ימשיך לשלם".
ניצן חן, שמונה כבר לפני שנתיים לבדוק את שידורי הטלוויזיה באינטרנט, נימק את התארכות הטיפול בנושא בכך שעדיף להתעכב בקבלת ההחלטות מאשר להיחפז להחלטות שיהיה צורך לתקן בעתיד הקרוב. זה אולי תירוץ, אבל זו גם תשובה ניצחת ליו"ר גילת.
בהנחה שאין בכוונת המדינה לעקוב אחרי תעבורת האינטרנט של כל האזרחים כדי לגלות מי צופה בשידורים, מי שולח מייל ומי סתם משחק באנגרי ברדז, משמעות אישור התיקון בפועל הייתה הטלת מס שנתי חדש על אחזקת מחשב בישראל, כלומר על 74.4% ממשקי הבית (נכון ל-2009, הנתון העדכני ביותר שמספק הלמ"ס בנושא). ספק אם יו"ר רשות השידור רוצה להיות חתום על חוק שיעמיק את הפער הדיגיטלי ויפגע בהתפתחות הטכנולוגית של מדינת ישראל.
לסקילה לחצו לייק
"פנייה לקולגות ואזהרה מפני לקוחה המחלקת צ'קים ללא כיסוי", זו הכותרת של פוסט שפרסמה בפייסבוק איה, מפעילת דוכן בגדים ואקססוריז בכיכר דיזנגוף. "לצערי אני נאלצת להזהיר אתכן מפני לקוחה אשר מסתובבת ומחלקת צ'קים ללא כיסוי", כתבה בפוסט, לצד שמה המלא של הלקוחה ולינק לפרופיל הפייסבוק שלה.
הלקוחה ראתה אזהרה קודמת שאיה פרסמה בפייסבוק, פנתה אליה והסבירה שהייתה מאושפזת בבית חולים, "מה שהיה מוזר לנוכח העובדה שב'קיר' שלה היה כתוב שיצאה למסע שופינג. היא תבעה ממני למחוק את הפוסט שכתבתי, וכשאמרתי לה שאינני מוכנה לעשות זאת החלה לאיים עליי. כשהבטיחה ונשבעה לי שבתוך יום תעשה העברה, מחקתי את הפוסט. מאז עברו כארבעה ימים ולא קיבלתי את הכסף. מדי יום אני מתכתבת איתה בסמסים ונדהמת מהקלות שבה היא משקרת לי שעשתה העברה ולא ברור לה מדוע הכסף לא מגיע".
גם רונית לוי תלמי התלוננה על עוול. בעלה, עיוור נכה צה"ל, הגיע עם כלב הנחייה שלו למסעדת פם פם, לא הורשה להיכנס ונשלח לשבת מחוץ למסעדה, לפי הגרסה שפרסמה בפייסבוק. הסטטוס המרתיח לויקק, הוגב, שוכפל והוביל לפתיחת דף פייסבוק שקרא להחרים את המסעדה, ואסף 155 חברים.
למחרת התפרסמה בבלוג "חורים ברשת" תגובת דורית רג'ואן, מבעלי המסעדה, שהסבירה שבני הזוג "ביקשו לשבת במקום שבו המעברים צרים ולא נוחים. ביקשנו מהם בנימוס לשבת באזור אחר של המסעדה שבו המלצרית יכולה לעבור ולשרת אותם. האישה סירבה ואמרה 'אתם עוד תשמעו מאיתנו'".
אפשר להבין את הפנייה של המתלוננות לפייסבוק, וקשה שלא להזדהות איתן: הפורום הפומבי מאפשר לשחרר קיטור, מהווה קבוצת תמיכה ועושה צדק מהיר היכן שהרשויות מציעות ביורוקרטיה מתישה - תביעה קטנה ופנייה להוצאה לפועל או תלונה לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במשפט שדה שמתנהל במעמד צד אחד, גוזל מהנאשם את האפשרות להתגונן, והופך את התובע לשופט שנותן פסק דין אשר מתורגם לענישה ציבורית מהירה וחסרת רחמים, בלי אפשרות ערעור. השיטה הזאת מנוגדת לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים כמו חזקת החפות והזכות למשפט הוגן. התפשטותה במדינה קטנה ומקוונת כמו שלנו עלולה לגרום לפגיעה בסדר החברתי. חשבו על זה רגע לפני שאתם עושים לייק ללינץ'.