נוסטלגיה ופרספקטיבה"נשואים פלוס", כל הפרקים מהתחלה, א'-ה' 17:25, "יס קומדי"
יש שתי דרכים להתייחס למשפחת באנדי: הראשונה היא הנוסטלגית. הנה סידרה שצחקנו ממנה לפני 20 שנה, והיא אכן הייתה מצחיקה. כמו שקורה כאשר צופים (לפחות אני) מדי ערב בפרקים חוזרים של "חברים", מגלים שחלק מההומור נותר אפקטיבי כשהיה, חלק התיישן - ובכל מקרה זה נחמד להיזכר בעצמך כפי שהיית כשצפית בסדרה לראשונה.
הדרך השנייה היא בפרספקטיבה של התפתחות טלוויזיונית. נתחיל בזה שמדובר בז'אנר שהוא כמעט בסכנת הכחדה. הסיטקום, זה שבו דמויות מוכרות סיפקו פאנצ'ים מדויקים בכל כמה שניות, כשברקע בוקע צחוקו האמיתי או המלאכותי של הקהל, נראה היום עתיק כמעט כמו צ'רלי צ'פלין בשחור ולבן.
אבל משפחת באנדי הייתה הראשונה להציג את מודל המשפחה הלא מתפקדת, הזבל-הלבן - אולי לא מהזן המפחיד של חניוני הקרוונים, אבל מהפרברים הפחות טובים. יש כאן אבא מובס שהחיים רמסו אותו ושיישאר לנצח זבן בחנות נעליים, אישה מתבגרת, מסופרת ומאופרת בהגזמה, בניסיון פתטי לשמר משהו מהלוק ומהלק, שני ילדים בגיל ההתבגרות: האחת בימבו לוהטת והשני בדרך להיות לוזר כאביו. יש גם כלב.
לפני משפחת באנדי לא ראינו כמעט אנשים שכאלה בטלוויזיה, אפילו סיטקומים פרועים יחסית, נהגו להיגמר עם מוסר השכל קטן. גם כאשר נקרא תיגר על המשפחה המושלמת, הוא זחל מהשוליים פנימה: דרך סרטים כמו "משפחת אדאמס" או סדרות מונפשות כמו "משפחת סימפסון". אבל הבאנדים היו בשר ודם, נציגים טריים של משפחה חדשה מהגיהינום. צפו בסדרה הישנה ותגלו שלמרות שהשנים שחקו אותה, היא עדיין אפקטיבית.
אידי אמינה
"האחות ג'קי", ג' 23:00, "הוט 3"
חבל שאחת הסדרות הטובות בטלוויזיה נחבאת לה אי שם בקצה הלילה, אחרי שהתחייבת כבר לסדרות מוקדמות יותר בערוצים אחרים. "האחות ג'קי" היא יופי של דרמה קומית.
למי שמחמיץ (כמוני) את רוב הפרקים של הסדרה המצוינת הזאת, נזכיר שג'קי (אידי פאלקו הנהדרת, שזכתה כבר בשני פרסי אמי) היא אחות בבית החולים "כל הקדושים" בניו-יורק. היא מכורה למשככי כאבים, יש לה רומן שמאיים להתפוצץ בכל רגע כשלא ברור מי מאיים עליה יותר - המאהב או הבעל, וכמובן, כל זה מתרחש על הרקע התזזיתי והמוטרף של חדר מיון בבית חולים בעיר הגדולה.
לא רק על פאלקו נבנתה "האחות ג'קי", צוות השחקנים הנהדר מקנה לקומדיה השחורה הזאת ממד של אמינות שהופך סיטואציות קשות למחזה מצחיק. נסו ותיהנו.
לילה ראשון בלי מיקי
"המהדורה המרכזית" בהגשת תמר איש-שלום, ב' 20:00, ערוץ 10
פה ושם רעד הקול והאינטונציה הסגירה התרגשות גדולה, אבל המהדורה הראשונה בהגשתה של תמר איש-שלום, עברה, בסך הכול, ללא תקלות מיוחדות - לא משהו שיירשם מעבר לתאריך ולשעה ברזומה המקצועי, אבל גם לא התקלות בשידור הבכורה שמהן חושש כל מגיש.
אם יש בעיה, בינתיים לאיש-שלום, היא אינה תלויה בה: מגישי חדשות הופכים לבני בית אצל הצופים. אנחנו מתרגלים לא רק למראה שלהם, אלא גם לקולם. לא בכדי מדובר באחת העמדות הקבועות ביותר בטלוויזיה, אפילו בעידן של פוסט חיים יבין, ו"הטענה" היחידה שיש לי כרגע למגישה החדשה, היא רק מפני שהיא חדשה. זו נקודת פתיחה טובה למערכת יחסים בין צרכן החדשות ומגישתן: אם נצלח את הימים הראשונים, הרי שהשנים תעשנה לנו רק טוב.
