אבי לוזון תומך בהמשך שיטת הקיזוז. בסך הכל זה הגיוני: הרי האיש הוא אביה-מולידה של השיטה, ואך צפוי שיתמוך בה, מה גם שיש לצידו נימוקים כבדי משקל (עוד נגיע אליהם).
אז לוזון תומך? זהו, שלא: יו"ר ההתאחדות הוא קודם כל פוליטיקאי, איש מפלגה. למפלגה שלו קוראים "מכבי" והיא החליטה שהיא נגד הקיזוז. כך הצהיר לוזון שלמרות שהוא תומך בשיטה שלדעתו עושה טוב לכדורגל הישראלי, הוא בעצם מתנגד לה מתוקף היותו נציג מרכז מכבי. יכול להיות שהלוגיקה של כבוד היו"ר חזקה משלי, אבל לי, במוחו המוגבל של אוהד כדורגל, יש לעמדה של לוזון רק משמעות אחת: האיש שאחראי פה על הכדורגל, נאלץ לפעול נגד רעיון שמקדם אותו. לטעמי זהו קונפליקט ערכי שדורש מלוזון לכתוב עוד היום מכתב התפטרות. משהו שיכלול מילים כמו "לצערי איני יכול עוד לפעול בהתאם לצו מצפוני". מצד שני, הסיכוי שלוזון יכתוב מכתב שכזה, עולה על הסיכוי שנבחרת ישראל תעפיל בקרוב לטורניר חשוב.
מיד נחזור לענייני העסקנות והפוליטיקה, אבל קודם כמה מילים על עצם העניין. את הנימוק העיקרי נגד הקיזוז, כולם מכירים: מדובר באקט לא ספורטיבי. גם מצדדיה הגדולים ביותר של השיטה מכירים במגבלה הקשה הזאת. מצד שני, מדובר על יחסים בין ספורט כערך נעלה שבו הטוב ביותר מנצח, לבין הפרקטיקה שדורשת מהספורט להיות מוצר בידורי, אטרקטיבי ומותח. בואו נבחן לרגע מוצר ספורט נוצץ ומצליח: ליגת ה-NBA. כל עונתה הסדירה של הליגה הזאת, מכוונת רק למטרה אחת - הפלייאוף, שממנו יכולה אפילו הקבוצה מהמקום ה-16 בטיבו בליגה לזכות באליפות. כבר קרו מקרים שקבוצות נכנסו לפלייאוף בשנייה האחרונה של העונה והדיחו את הקבוצה שסיימה את העונה במקום הראשון. האם זה הופך את טבעת האליפות של ספורטאי ענק כמו ה"גרמינטור" נוביצקי לפגומה? ודאי שלא.
רק אצלנו העזו פוליטיקאים של כדורגל, או אוהדים מתוסכלים עם כובע של עיתונאים, לקרוא לאליפות של הפועל ת"א בעונה הקודמת "אליפות עם כוכבית". קשקוש.
כמו ב-NBA, שבה יודעים שהעונה הסדירה היא רק בבחינת "מקצה הדירוג", היו קבוצות הכדורגל בישראל צריכות לשנות את דרך החשיבה שלהן על המשחק. למה? כדי ליצור עוד עניין ומתח ולהפוך את הליגה הישראלית ממרוץ מרתון, שאפשר לאבד בו עניין בקילומטר ה-30 אחרי שרץ אחד מוביל בהפרש ניכר, למרוץ שבו מנצח מי שרץ הכי מהר את מאות המטרים האחרונים לעיני עשרות אלפי צופים מריעים.
***
הניסיון לשמר את "הסדר הטוב" ואת המסורת, הוא הבעיה העיקרית של שיטת הקיזוז: טריותה של השיטה היא שגורמת לרודפי כותרות לפרסם טבלאות של ליגת העל "ללא הקיזוז". אם תישאר השיטה על כנה, אפשר להניח שבעוד 10 שנים למשל, לא יתעניין בכך איש - כמו שהאמריקנים לא חושבים עוד על הכדורסל שלהם בלי הפלייאוף. אבל "סדר טוב" הוא צירוף מילים שנדחה על הסף אצל עסקן הספורט הישראלי: כי אם יש משהו מזיק יותר לספורט מ"חוסר ספורטיביות" או "חוסר עניין", הרי זה רק חוסר עקביות. פעם מחליטים ככה לפי רצונו של "האיש החזק" הזה, פעם לפי נטיות הלב של אחר, ופעם בשם האינטרס המפלגתי.
יהיה מי שיאמר שאין מה להיטפל לעסקני ההתאחדות, הרי גם ברמה הלאומית אנחנו רואים לא מעט מהרעות החולות של התזזיתיות הזאת. הפוליטיקה הארצית היא אולי גרועה, אבל לפחות דמוקרטית: הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, בעוד שאת הכדורגל הישראלי מנהל עסקן שרוב אוהדי הכדורגל בישראל אינם יודעים אפילו איך הוא נראה, וסביר להניח שאלמלא שמו המיוחד, שטרן חלובה, היו מתקשים לזכור גם אותו. חלובה הוא סוג של קוסם: מדובר באיש שהצליח לסדר לקבוצתו, צפרירים חולון (זוכרים?) מענק ירידה (!) שערורייתי. לעובדה שבנו של יו"ר ההתאחדות דאז, גברי לוי, היה מאמן הקבוצה, ושלוי האבא נזקק לידו המורמת של חלובה בהצבעות במזכירות ההתאחדות לכדורגל, לא היה כמובן כל קשר לכך.
לוזון את חלובה יכולים להיתלות באילנות הגבוהים ביותר בתחומם. האירועים האחרונים בצמרת פיפ"א שבה זוכה העסקן ספ בלאטר, סמל לריקבון, בתמיכתו הבלתי מסויגת של הפוליטיקאי מישל פלאטיני (וכפועל יוצא מכך, גם של פוליטיקאים קטנים יותר), הם דוגמא טובה לסימביוזה דומה גם בכדורגל העולמי. הם ממנים זה את זה, מגדילים את הטורנירים הגדולים כפי שמגדילים כאן את הליגות - לכאורה בשם "הפריפריה" (העולמית או הלאומית) - ולמעשה בשביל עוד "חיילים" נאמנים בהצבעות, ומגינים אלה על אלה מפני התערבות של שליח בשינוי שיטה שמקדשת מינהל לא תקין.
ברמה העולמית צפויה לכדורגל ישועה: הפוליטיקאים אולי מנועים מלהשפיע, אבל לא ירחק היום שבו ספונסרים וגופי שידור יחליטו שאם הם מממנים את הפארסה הזאת, הם רוצים גם שותפות בקביעת הכללים. אלא שבמישור הלאומי אני קצת פחות אופטימי: גם כך משיגה ליגת העל, עם הקיזוז שאיש לא יכחיש שהפך אותה למותחת במיוחד, ממוצע צפייה חד-ספרתי, כמו תוכנית שמשודרת באישון לילה בשידור חוזר. בהחלט ייתכן שעד שייחלץ הכדורגל הישראלי מציפורניו של יו"ר שחושב בעד אבל יצביע נגד, ומלפיתתו של "האיש החזק" שלו, כבר לא ניתן יהיה להפיח רוח חיים בגווייתו.