זו לא הייתה האכזבה של פארק הירקון ב-1987, ולא ההתעלות של היכל התרבות ב-1994. בוב דילן נתן אתמול (ב') הופעה טובה, בחלקה חסרת מיקוד ובחלקה משובחת. ואלמלא הגיח לכאן לעיתים כה רחוקות, היה ניתן לסכמה כערב שגרתי ומוצלח יחסית. אלא שגיחותיו המועטות לארץ הקודש נאלצות לכרוע תחת עומס מוגזם של ציפיות מחד, או השתלחויות גינויים מגוחכות כלפיו מאידך.
דילן חמוש בחבורת נגנים פנטסטית, וכמו בהופעות קודמות במסעו הנוכחי, ולהבדיל מהרגליו בעבר, נתן ביצועים מהודקים, קצרים ודי ברורים לעיכול, להרבה קלאסיקות. ממושבינו ביציע הכי רחוק מהבמה, בגוש הכרטיסים הכי זולים, לא הצלחתי לראות את פניו. לא דרך המשקפות שהבאנו וגם לא על מסכי הווידאו נטולי הקלואוז-אפים. פספסתי גם את 26 השניות שבהן הסיר את כובעו. דילן לא אמר מילה לקהל, אבל הגיע בכושר שירה מצוין.
קולו אמנם חרוך, אבל פיסוק המילים וחוש התזמון הפנומנליים שלו נותרו מרתקים ומספקים, ולרגעים הייתה עוצמה דמוית נביחה בהתזות המילים הקצביות שלו. הוא ניגן בגיטרה ובאורגן, והפליא בעיקר בשירים הרבים בהם נשף במפוחית, עם קטעי סולו נהדרים ב-it's all over now ו בtangled up in blue.
לא בטוח שהגרסאות מאמש ליצירות נשגבות כ"גש ם כבד" "like a rolling stone ו-all along the watchtower ייכנסו לרשימת מאה הביצועים הטובים שלהן בתולדותיו, אבל היה בקונצרט רגע שיא שהשניק וכמעט הבכיא אותי. וזה קרה דווקא בשיר הכי מאוחר שניגן, forgetfull heart מ-2007. השיר קיבל גרסה עוד יותר איטית מהמקור, כקינה מלאת הוד עם כינור קודר ועוד סולו מפוחית נפלא.
לא הפיץ קדושה
הסאונד שהגיע לשער 17 היה סביר, אבל היה עדיף לחוות את דילן מהדורת 2011 באולם סגור או במועדון, כי הוא ולהקתו מצלצלים כמו להקת הבארים הכי טובה שאמריקה יכולה להציע. היו אצלם פחות הדים לפולק או לרוק עוקצני, והרבה תמהילים של ריתם'נ'בלוז משיקגו עד לגוספל כמו-כנסייתי ומעט אווירה ניו אורלינסית. ודילן באמת חזר לבקר גם בשיר "אוטוסטראדה 61", הקרוי על שם הדרך החוצה את ליבה המסורתי של אמריקה.
ההדרן האחרון, "נישא ברוח", היה קצת נוצתי ומעט נטול משקל, אבל דווקא אווריריותו לכדה נכון את נימת הערב של דילן ברמת-גן. זה לא היה קונצרט ספוג או מפיץ קדושה, ולבטח שלא מפגן מעורר רחמים של אמן ששיאו מאחוריו.
זה היה לילה חילוני למהדרין של כותב השירים הגדול ביותר במוזיקה הפופולארית, שכמו ענקי הבלוז והפולק שקדמו לו ממשיך להתהלך כנווד ולהשמיע עצמו לעולם. בגיל 70 דילן לא רוצה לחיות אחרת, ולשום אמן שמתנייד על כדור הארץ אין מטען שיתקרב למשקל הכבודה שרשומה על שמו.
לדילנולוגים היה הרבה מה לקבל אתמול, אבל לא בטוח שלמי שאינם מיטיבי לכת בעולמו זה היה ערב משתלם מפני שדילן, כצפוי, ממש לא בא לרצות אותם. ובתום "נישא ברוח", בטרם עלו אורות האצטדיון, ובהמתנה שמא בכל זאת ישוב לבמה, לפת אותי גוש קטן בגרון. אולי זו הפעם האחרונה שאראה אותו? הלוואי שלא. ב-1987 ביאס אותי, ב-1994 הרנין, ושנה קודם בהופעה בפריז נתן לי שיעור מזהיר בקריאות המחודשות בשירים הגדולים. ואתמול? הייתי מת לפגוש בו כל שנתיים בהופעה שגרתית וסימפטית שכזו. אבל בעיקר שמחתי שהגעתי למחוא לו כפיים מקצה האצטדיון, שער 17 שורה 23 .
תודה לך דילן על חיים שלמים של השראה. תודה על מי שאתה, ותודה גם על מי שאינך. וכמו העין הגדולה שצוירה פקוחה מאחורייך בעיצוב הבמה הנזירי, ההתבוננות שלך בבני האדם ובטבע העולם אף פעם לא תיעצם.