האם בית-חולים מחויב לבצע הפריה חוץ-גופית באישה פנויה ממאהבה הנשוי מאחורי גבה של אשתו החוקית? בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בירושלים בחר לענות בחיוב על שאלה זאת.
מדינת ישראל נחשבת מעצמה עולמית בתחום ההפריות, ולכן אין זה פלא שהדילמה סביב הפריתה של אישה מגבר נשוי כבר נדונה מספר פעמים בעבר בבתי המשפט וגררה אחריה פסיקות סותרות. בית המשפט העליון מסרב לקבוע תקדים מחייב עד לקבלת מסקנות הוועדה הציבורית שהוקמה לנושא זה, ולכן לעת עתה ההכרעה תלויה בהשקפתו של השופט בפניו מתקיים ההליך.
על-פי תקנות משרד הבריאות בנושא הפריות חוץ-גופיות, בית-חולים לא יבצע הפריה באישה נשואה ללא קבלת הסכמתו של בעלה. בית-החולים ונציג המדינה סוברים כי יש להחיל זאת בסימטריה גם על גבר נשוי, ועליהם לקבל את הסכמתה או את אישורו של בית המשפט להפריה לאחר שמיעת עמדתה.
מנגד, התומכים בביצוע ההפריה טוענים כי אלמלא בעיות פוריות רפואיות שאין להן כל קשר לנישואיו של הגבר, הרי הוא יכול היה להפרות את המאהבת באופן טבעי. אם אין איסור חוקי להביא צאצאים מהמאהבת, מדוע תוגבל דווקא מאהבת שסובלת מבעיות פוריות?
התשובה לטענה זאת היא שלא כל מה שחוקי הוא גם מוסרי ונכון. יש סיטואציות רבות שבהן הצורך בהתערבות המדינה מעורר מגבלות אתיות, מוסריות ואחרות, שלא היו מתעוררות אם אותו תרחיש היה מתרחש באופן טבעי.
כך למשל, אישה יכולה להרות באופן טבעי בגיל מבוגר מ 43, וכמובן שגבר יכול להפרות בגיל מבוגר הרבה יותר, אך כשאותם אנשים אינם מצליחים להרות באופן טבעי ופונים לאימוץ, הרי שהמדינה באמצעות הנוהל של השירות למען הילד מפעילה שיקולים מתחום האתיקה והמוסר, ויוצרת מגבלת גיל של 43 שנה בין המאומץ למאמץ, מגבלה שאינה קיימת במציאות הטבעית.
טענה נוספת היא שבית-החולים והמדינה כלל אינם צריכים להתערב בנושא זה, שכן הוא עוסק בתחום הפרט, אך באותה מידה אפשר לשאול מדוע ביגמיה מהווה עבירה פלילית, שהרי אותו אדם יכול לחיות עם המאהבת כידועתו בציבור באופן גלוי ובראש חוצות ללא מפריע, והמדינה לא מתערבת בחייו, ובכל זאת כאשר אדם מבקש את עזרת המדינה בדמות הכרה במערכת היחסים שהוא מנהל כנישואים, המדינה מפעילה את שיקול-דעתה ומסרבת לשתף פעולה עם מעשה שהיא אינה תומכת בו.
האם ה"עונש" הניתן למאהבת בדמות שלילת יכולתה להרות הוא בלתי מידתי ובלתי צודק? ראשית ייאמר כי המדינה אינה שוללת את זכותה של האישה להרות מזרע של תורם אחר, ולהיעזר לשם כך בטיפולי הפריה - היא שוללת רק את זכותה להרות מגבר ספיציפי זה, כפי ששללה את זכותה להינשא לו.
כמו כן, המדינה אינה מבקשת לפסול אוטומטית כל מקרה של הפרית אישה מגבר נשוי, אלא אך לידע את האישה החוקית ולקבל את עמדתה. כך למשל, אם יתברר כי הגבר ואשתו החוקית מנהלים הליכי גירושים מזה שנים רבות ואף חיים בנפרד, והאישה מסרבת לקבל גט מתוך נקמנות, הרי שלבית המשפט יש שיקול-דעת שלא לקבל את התנגדותה.
מאידך, אם יתברר כי הגבר מנהל חיים כפולים, והאישה החוקית כלל לא יודעת על קיום הרומן, או שהוא מעגן את האישה ללא הצדקה, האמנם אין מקום להביא שיקולים אלה בחשבון?
אין לשכוח כי גם האישה הנשואה לגבר המבקש להפרות אינה יכולה ליהנות באותו זמן מקבלת שירותי הפריה. היעלה על הדעת שגבר יעגן את אשתו ללא הצדקה וימנע בכך את זכותה להביא ילדים נוספים לעולם - אך באותה עת יקבל סיוע להביא ילדים מהמאהבת?
למדינה יש אינטרס לשמר את מוסד הנישואים ולא להפכו לאות מתה. כאשר אדם פונה לעזרת הרפואה הציבורית, יש מקום להפעיל אמות-מידה מוסריות המקובלות על הציבור, וספק אם מרבית הציבור חש בנח עם גישה התומכת הסיוע להפריית המאהבת ממש מאחורי גבה וללא ידיעתה של האישה החוקית.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, היא מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".