קשה היה לעבור בשבועות האחרונים באזור בתי המשפט או בתי לשכת עורכי הדין בלי להיתקל בשלטי החוצות של המועמדים לתפקידי מפתח בבחירות שהתקיימו ביום שלישי למוסדות הלשכה. עם כל הכבוד לבחירות האלה, הציבור כולו אינו נקרא להצביע בהן, אלא חברי הלשכה בלבד.
לפני 4 שנים זה נראה אחרת: שבועיים-שלושה לקראת הבחירות הקודמות, כשהתקיים הכנס השנתי באילת, יכלו המשתתפים, בעוד הם נוסעים מנמל התעופה לאזור בתי-המלון באילת, להבחין במודעות של המתמודדים השונים. אלה היו הפרופורציות. הפעם ריצדו פרצופי המתמודדים אפילו בטלוויזיות הענק בצמתים. מה הטעם אפוא בקמפיין בחירות בהיקף כל-כך גדול?
התשובה, כך נדמה, טמונה בחשיבותה הסמויה של לשכת עורכי הדין. כשעורכי דין חושבים על הלשכה, בדרך-כלל מתעוררות אצלם אסוציאציות של כנסים, ימי עיון, ימי כיף, או חרפות וגידופים בישיבות הוועד המרכזי. אבל האמת היא שלזהותו של המחנה הפוליטי השולט בלשכה יש חשיבות גם מעבר לכך.
למשל העובדה שלשכת עורכי הדין שולחת שני נציגים מטעמה לוועדה לבחירת שופטים. משמעות הדבר היא ששניים מבין תשעת חברי הוועדה האחראית על צביונה של מערכת המשפט, באמצעות מינוי וקידום שופטים, נקבעים על-פי יחסי הכוחות בלשכה.
ב-2007 חתמו עו"ד יורי גיא-רון ועו"ד יראון פסטינגר, שהתמודד מולו, על הסכם שלפיו נבחרו לוועדה שני נציגים, אחד מכל מחנה. שינוי במאזן הכוחות הזה עשוי לסמן שינוי בקנה-מידה אסטרטגי ביחסי הכוחות בתוך הוועדה.
פתאום, הכרזות המתנופפות בחופי הים לא נראות כל-כך מופרכות.