שאומרים לו שבעיני חוגים סביבתיים הוא נתפס כפרקליטו של השטן, עו"ד אריה נייגר פורץ בצחוק גדול, רם באופן גרוטסקי, מופגן. "פעם, באחד המשברים התעשייתיים-סביבתיים, פנה אליי פעיל של אדם טבע ודין ושאל אותי, 'אתה לא מתבייש להגן על המזהמים האלה?'", הוא מספר לאחר שנרגע. "עניתי לו שאחרי שניסיתי להגן על מחבלים ועל אנסים ולא הלך לי, התעשיינים אימצו אותי, אז אני מגן עליהם".
- וברצינות?
"באמת ובתמים, האנשים שאני מייצג הם אנשים טובים. אנשים חרוצים שקמים בבוקר, עמלים ועוסקים בייצור. הם לא סתם מוכרים וקונים, הם מייצרים. שוליים יש בכל מקום, אבל להגיד שזה מבטא את חלק הארי של התעשייה זה פשוט שקר. קוראים לי פרקליטו של השטן? שיקראו. אני פשוט נהנה לעבוד עם האנשים האלה".
חודש אחרי שחבר למשרד עמית פולק מטלון ושות', כשותף בכיר המומחה לאיכות הסביבה, עם רקורד בן שני עשורים של מאבקים משפטיים-סביבתיים, עו"ד נייגר מתריע שהתעשייה הישראלית מצטמקת, גוועת לאט, בורחת החוצה - לתפארת הביורוקרטיה החונקת של מדינת ישראל. הוא מעיד על עצמו כמי שמחזיק ב-70% מהתיקים הסביבתיים של ענקי המשק, מקבוצת כימיקלים לישראל ואיתה מפעלי ים המלח ותרכובות ברום, מכתשים-אגן, טבע, תש"ן ותנובה, ועד חברות הדלק פז, דלק ודור.
בתפקידיו הוא משמש גם כיועץ משפטי לענייני תקינה וחקיקה סביבתית של התאחדות התעשיינים, מכיר את ההרכב הכימי של כל פליטה, של כל מפעל, לכל נחל או אגם, וטוען שוב ושוב בחרדה שמישהו כאן איבד את הצפון בלהט של פעלתנות סביבתית לא מבוקרת, שכבר גרמה לחלק ניכר מהתעשייה להוריד את השלטר ולהוציא קווים אל מעבר לים. "המקרה של מפעלי ים המלח, למשל, הוא חד-משמעית איוולת", הוא אומר בראיון ל-G ממשרדו החדש בקומה ה-14 של מגדל משרדים תל אביבי, המשקיף על עיר חנוקה מתחבורה מזהמת.
לשיטת הפוליטיקאים והארגונים הירוקים המקרה פשוט: המלח ששוקע בתהליך התעשייתי אל קרקעית ים המלח וגורם לעליית המפלס הוא פסולת תעשייתית שפוגעת בסביבה, שכל חברה בענף אחר נדרשת לסלק בצורה מסודרת וקבועה בתוקף החוק.
נייגר חושב אחרת: "אני משמש, בין היתר, כיועץ משפטי של כי"ל לענייני סביבה, ובקציר המלח אני בכלל לא מתעסק, כי זו בכלל לא סוגיה סביבתית. זו שאלה כלכלית גרידא מי יממן פתרון כלשהו במצב של התקשרות בין חברה לבין מדינה, בתי מלון, מועצה אזורית ועוד גופים. הפיכת המחלוקת הכלכלית הזאת לסוגיה סביבתית בוערת היא אחיזת עיניים פוליטית, לא פחות. אז אני מבין איך פוליטיקאים מתייצבים ואומרים שהמפעלים צריכים לממן את זה, כי בפוליטיקה קיימת אמנות מציאת היריב. אבל איך לכל הרוחות ארגון סביבתי כמו אדם טבע ודין מתערב בסוגיה כזאת? את זה אני לא מבין. הטענה שהמלח הזה הוא פסולת היא איוולת מוחלטת, זה פשוט לא נכון. אבל הציבור לא תמיד יורד לפרטים ולדקויות, ולכן הסיסמאות תופסות את מקומם".
- כמו "המזהם משלם".
"כן. זה קליט, נוקש וקצבי, אבל אין בדבר הזה שום קשר למציאות. אנשים לא מבינים, למשל, שכי"ל הייתה ברוב שנותיה חברה ממשלתית שהופרטה בידי המדינה עם ירושה כבדה מאוד של מפגעים סביבתיים, ושמי שהשקיע בתיקון של רובם הם אנשים פרטיים. אחרי הכול, זו חברה שברובה שייכת לציבור. רוב ההכנסות והרווחים שלה הולכים למדינה ולציבור דרך מסים ותמלוגים. החדווה של חלק מהפוליטיקאים והארגונים הירוקים להיכנס בה ובחברות ציבוריות אחרות משולה בעיניי ליהודי ששמח שהבית שלו נשרף, כי כך מתים גם הפרעושים והפשפשים".
- אז בשם הפופוליזם מישהו פשוט שופך את התינוק עם המים?
"קל להגיד שאלה מהלכים פופוליסטיים, אבל זה לא כל-כך מדויק. להגיד שמישהו הוא פופוליסט בגלל שהוא פונה לרחשי הלב של הציבור זו מלאכה קלה מדי. השר להגנת הסביבה גלעד ארדן הוא אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה, ואין בלבי עליו. אני רק מצטער על התוצאה. גם ארגון אדם טבע ודין עשה הרבה דברים חשובים במדינה, אבל עכשיו הוא איבד את דרכו ומחפש אותה מחדש, והוא מבין שהמשטמה כלפי התעשיינים היא נכס פוליטי. האנשים שלו מתבטאים בתחומים שהקשר בינם לבין סביבה הרבה יותר מפוקפק מאיך שהוא נראה".
- דווקא נראה שהעת הזאת היא תור הזהב של הארגונים הירוקים: הם משפיעים, זוכים למקום מרכזי בשיח הציבורי, שומעים אותם, מקשיבים להם.
"ממש לא. הארגונים הירוקים הגדולים נמצאים בתקופת השקיעה הגדולה שלהם. זו שירת הברבור שלהם, כי השיח הסביבתי עובר עכשיו משיח על בריאות לשיח על המשאבים הגלובליים. אם עד עכשיו הם יכלו להגיד שהמפעלים מסוכנים, מזהמים, פוגעים בסביבה וצריך להגביל אותם - הירוקים מבינים שאם מישהו צריך לשנות את ההתנהגות שלו זה אתה ואני: לשנות את ההרגלים שלנו בבית, את דפוסי צריכת האנרגיה, למחזר ולהפריד זבל, וכך יותר ויותר חובות מוטלות על הפרט. בדרך הזאת קשה להוביל קמפיין, ובטח יותר קשה לקבל תרומות כשאתה צריך להגיד לאנשים 'חבר'ה, תתאמצו יותר'".
"התחברתי לנופים, לטבע"
בסטנדרטים הירוקים המקובלים של זמננו, נייגר אינו עונה על ההגדרה של "איש ירוק", ומצדו, מגדיר את עצמו "שפוי, שלא יקבל את פרס הגלובוס הירוק". הוא מאמין שנשמת אפה של איכות הסביבה היא באיזון הנכון "ולא בריצה היסטרית של קילומטרים בחמסין תל אביבי כדי להשליך בקבוק קולה ריק למכל הנכון". הוא לא ממחזר כי לדעתו מיחזור הוא פריבילגיה השמורה לאנשי הכפר, והוא, הוא גר בסביבה עירונית, בבניין משותף, ולא הכול באמת מתאפשר. זה מעניין, בהתחשב בעברו של האיש שהתחיל את דרכו כפעיל ירוק לוחמני בשורות החברה להגנת הטבע. אז, בראשית שנות ה-80, כשסיים שירות צבאי כסגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים, הוא מצא בה את המסגרת שתאפשר לו לממש את מה שהוא מגדיר "אהבתי לשטח ולמרחבי הטבע".
"חשבתי שיהיה מאוד נחמד להסתובב בשטח ולהתפרנס מזה, ותוך כדי עבודה התמכרתי. התחברתי לנופים, לטבע. הרגשתי כמו גשש שמזהה את טביעת הנעל בשטח ורואה את הפגיעה האנושית בנופים. התמסרתי לתפקיד הזה באמונה תמימה וגמורה. אז, החברה להגנת הטבע הייתה הגוף הסביבתי היחיד בארץ. היום יש יותר מ-170 גופים, עמותות וארגונים. כולם רוצים להתפרנס".
כשצה"ל פינה את בסיסיו מסיני מתוקף הסכם השלום עם מצרים, הוא מצא את עצמו, בגיל 24, מנהל בשם החברה להגנת הטבע משא ומתן קשוח עם גורמי תכנון בצבא על בחירת האתרים שבהם יוקמו, או בעיקר לא יוקמו, בסיסים חדשים: "באותו זמן היו צריכים להקים שדות תעופה, מחנות, יישובים וכבישים חדשים. אילו זה היה קורה היום, המשרד להגנת הסביבה, הארגונים הירוקים ומומחים לתכנון סביבתי היו פועלים שעות נוספות, וטוב שכך. אבל אז הייתה רק החברה להגנת הטבע, ואני, הקטן שבאמת לא מבין כלום, ישבתי וסיכמתי עם הצבא איפה כן יהיה בסיס ואיפה לא. מישהו שם חשב להכריז על אזור הר צניפים כשטח אש. אני אמרתי לא, ועד היום אין שטח אש בהר צניפים".
- ועל-פי מה אמרת לא?
"על-פי זה שהיה נראה לי שהר צניפים הוא אזור יפה ושזה לא לעניין שיעשו שם אימונים ויגדירו אותו כשטח אש. אגב, גם היום אני מאוד מחבב את האזור הזה".
בהמשך הפרק הסביבתי בחייו, הוא הוביל מאבקים נגד זיהום הכינרת מבסיסי צה"ל ברמת הגולן, והוציא המונים להפגנות בעידן שבו כיכר השוק לא הייתה בפייסבוק: "אלה היו הפגנות אפקטיביות. הוצאנו אלפי אנשים שחשבו שכדי להשיג משהו צריך לפעול, והציבור של אז היה הרבה יותר פעיל ומעורב. זה עזר. הנה, לא קם יישוב באום-צפא בדרום השומרון, והמקום הזה נשמר כיער יפה".
בין לבין הוא למד משפטים וכלכלה באוניברסיטה העברית, וכשסיים נסע לוושינגטון והשתפשף במשך שלוש שנים במשרד עורכי דין שייצג חברה שהפעילה תחנות כוח גרעיניות. כששב לישראל התמקד באיכות הסביבה. לדבריו, זה היה שלב ההתפכחות: "כשהתחלתי, לפני שני עשורים, לעבוד עם התאחדות התעשיינים בהיבטים של ייעוץ לעמידה בתקינה סביבתית, התחום הזה היה צר. הגשת כתב אישום בעניין סביבתי הייתה דבר נדיר. כשהנושא הזה התחיל להתפתח, הבנתי שכל מה שעשיתי עד עכשיו בענייני סביבה שונה לחלוטין מהמקום שאליו זה הולך. עולם המושגים שלי בתחום השתנה מן הקצה אל הקצה. הבנתי שאנשים לא ממש מתעניינים בהר צניפים או באום-צפא.
"אם ארגון ירוק טוען בעיתון שיש חומר מסרטן באוויר של תל אביב, של חיפה או של באר שבע, זה מטריד ומפחיד את כל מי שקורא את העיתון ונותן עוצמה וקשב גדולים יותר לארגונים הירוקים. ואז התחיל להתפתח פה נרטיב הפחד, שסביבו התפתחה בכל העולם תרבות - שבהוויה הישראלית האגרסיבית קורית פה ביתר שאת - של עוינות בלתי רציונלית כלפי התעשייה. היא נתפסת כמאיימת בלי שום פרופורציה למידת האיום שלה".
"התעשייה יוצאת מישראל"
לטענתו, הנרטיב הזה, שמדרבן חקיקה סביבתית אנטי תעשייתית נרחבת, עם רגולציה נשכנית שמלווה בביורוקרטיה מתישה, חושף את המפעלים בישראל לגסיסה איטית שחייבת להטריד את כולנו. הוא מתריע על כך שהתעשייה הישראלית מתכווצת, ושמפעלים סוגרים פה קווי ייצור בשקט ועוברים לחו"ל.
"זה קורה במיוחד בתעשייה המסורתית וזה אסון, גם אסון חברתי, כי היא מפרנסת את הפריפריה והיא המעסיק השוויוני ביותר במשק, שיש בה מעט פערים באופן יחסי. חבל. דווקא קמה כאן תעשייה מפוארת. חברות עילית כמו טבע, מכתשים וכי"ל הן חברות מפוארות ברמה העולמית, שמספקות מלאכה לא רק לעובדי כפיים אלא גם לאנשי מדע ולאנשי פיתוח. אתה מסלק את החברות האלה מכאן, ולא רק אותן אלא גם את הקטנות יותר, ולא תהיה לאנשים עבודה. גם לא בטכניון. התעשייה יוצאת מישראל בקצב מעורר חרדה".
- והכול מפני שאומרים לחברות האלה לא לזהם? עד עכשיו סיפרו לנו שמפעלים מעבירים קווים לחו"ל בגלל שיקולים אחרים לגמרי, של קרבה לשווקים, הוזלת עלויות ייצור וודאות בשער המט"ח.
"מאוד קשה להפריד בין הסיבות, אבל ברור שאם חברות ירצו לפתוח היום קו למוצר חדש - הן יעדיפו לפתוח אותו בחו"ל. סביר להניח שלמדיניות מוניטארית יש השפעות על כדאיות הייצור בישראל. צר עולמי כעולם הסביבה, ואני יכול להניח שנגיד הבנק סטנלי פישר, משיקוליו הוא, פוגע בחלק מהמשק ועוזר לחלק אחר שלו. אבל שים לב לרגולציה הסביבתית שיש כאן: מפלצת של ביורוקרטיה שגורמת לסביבה העסקית נזק שאין בצדו שום תועלת לאף אחד. התעשייה הישראלית קיבלה על עצמה ליישם את החוקים הסביבתיים הנוקשים של אירופה, והיא לא מתווכחת עם זה. מה שנעשה בגרמניה, בבלגיה ובהולנד מבחינת חקיקה ואכיפה סביבתית ייעשה גם במפרץ חיפה וברמת חובב. אנחנו יכולים לעמוד בזה. האסון הגדול הוא שכל זה בא עם עסקת חבילה חסרה באופן מסוכן, כשהביורוקרטיה הופכת את הייצור ואת הפיתוח בארץ לבלתי אפשריים ולבלתי כדאיים. אם יש לי מוצר חדש, מלבד שיקולי ציונות אין לי שום סיבה לייצר אותו בארץ, וברוב המקרים עדיף לי לייצר אותו באירופה. זה, בין היתר, כי מתחילת הרעיון ועד לתחילת הייצור אצטרך לעבור פה תהליך מתיש של שמונה שנים, ובאירופה התהליך יימשך רק שנה וחצי.
"חוק אוויר נקי כמשל", הוא מרעים בקולו, מתקשה להסוות את זעמו: "בחלקיו הקשורים לתעשייה, הוא חונק את המפעלים, גומר אותם. התעשייה מוכנה לקבל את כל מה שחל עליה בעניין הזה, אבל הביורוקרטיה הורגת. בבלגיה תהליך הבקשה לקבלת היתר פליטה נמשך בין ארבעה לשישה חודשים, וכאן הוא אורך כשנה; בבלגיה מקבלים אותו לצמיתות, וכאן צריך לחדש אותו אחת לשלוש שנים; סך האגרה, רק במעמד הגשת הבקשה להיתר בשביל מפעל בינוני, הוא 188 אלף שקלים, ולמפעל גדול - כ-6 מיליון שקלים. באירופה זה 40 אירו. מפעל גדול או קטן, לא משנה - 40 אירו! ועם כל האגרות האלה אף אחד לא נותן לך ערובה שבכלל תקבל היתר. יכולים להגיד לא. ואחרי כל זה צריך להתקין מסננים מתאימים ולהכניס טכנולוגיות חדישות שעולות הון. וכל זה רק בעניין חוק אוויר נקי. ומה עם פינוי אשפה, פסולת תעשייתית, מיחזור, הטמנה, טיפול בסולר ובשאר דלקים, זיהום קרקעות וכולי? באירופה הכול מטופל בנייר אחד בלבד, עם אגרה בודדת וזעומה, וכאן כל תחום מטופל בידי גורם אחר, בידי רשות אחרת, עם ביורוקרטיה שיש לה חיים משלה ואגרות משלה. כל יום וכל היום צריך לרוץ מפקיד אחד לפקיד אחר".
לא מזמן הוא חיפש מסמך ישן, ובמשך שעות הפך קלסרים, עלעל בדפים מצהיבים ומצא עתירות ופסקי דין נשכחים: "בסוף מצאתי. אבל הדרך אל המסמך הזה הייתה עבורי מסע במנהרת הזמן. עשרות מפעלים שהיו כאן, כאלה שייצגתי בעבר, מתו; היו ואינם. עשרות. תעשיית הטקסטיל נמחקה. לא המתפרות, התעשייה עצמה. תעשיית המתכת נסגרה. זה צריך להפחיד, כי המגמה נמשכת".
- ומי הבא בתור?
"תעשיית הכימיה והתרופות. אתה יודע מה הולך לקרות עם מכתשים אגן? באמת ובתמים אני מודאג, חרד. אני בוכה גם על מה שקורה בטבע. אלא שהתעשייה הזאת חזקה ברמה העולמית והיא לא תרים ידיים. בסוף יישבר לה והיא פשוט תלך למקומות אחרים. טבע, למשל, היא חברה ישראלית רק בשם. רוב פעילותה העסקית כבר בחו"ל. כפי שקץ העולם לא יבוא במפץ, אלא ביבבה, כך גם קץ התעשייה בישראל. לא יבוא צונאמי אדיר שיהרוג את כולם במכה. כאן נסגר קו של 15 עובדים, שם עוד אחד של עשרים עובדים שהולכים הביתה. בכל מקום אלה מספרים קטנים, אז לא עושים רעש. אתה לא רואה את הקווים שנסגרים, אבל אתה רואה את אלה שלא נפתחים. מספר לקוחותיי מצטמצם. זה אמור להטריד את המשק יותר מאשר אותי".
- אז מה, הרשויות עומדות מנגד ולא עושות דבר?
"זה הרגולטור, המשרד להגנת הסביבה, שיש לו כוחות בלתי רגילים, והוא לא מנוהל, לא מתפקד, ומאפשר את המצב הבלתי נסבל הזה. במקום להיות מפקד ומנהיג הוא מעדיף להיות רס"ר המשמעת. גם דעתם של בעלי תפקידים ושל חלק ממנהלי המחוזות שלו לא נוחה מהחידלון. גם הם חיים כאן וחוששים בדיוק ממה שאני חושש. הביורוקרטיה הזאת משתקת גם אותם. אין כוח אדם, אתה מגיש בקשה על-פי דין לפקיד שמלא בכוונות טובות, אבל על השולחן שלו יש עוד מאה בקשות שהגישו קודם אחרים. וכשמפעל מאחר בשבוע בהגשה של איזה דוח, המשרד להגנת הסביבה רץ להגיש נגדו כתב אישום, להודיע על זה בתקשורת ולעשות רעש. כשהוא לא עושה את מה שהוא חייב לעשות בגבול הזמן הסביר - זה בסדר. לו מותר. אפס תודעת שירות. לעומת זאת, מבחינה תקשורתית הוא דווקא מתפקד לעילא ולעילא. קמפיינים נוצצים בלי סוף, ידוענים, מכונה משומנת של יחסי ציבור".
המשרד להגנת הסביבה בתגובה: אנחנו פועלים לצמצום הביורוקרטיה
לעניין הרגולציה והביורוקרטיה: "המשרד להגנת הסביבה רואה בחיזוק הרגולציה הסביבתית, יחד עם מזעור הביורוקרטיה, את אחד היעדים החשובים בפעילותו. בחוק אוויר נקי, לדוגמה, פעל המשרד להפחית את הביורוקרטיה סביב הוצאת היתר הפליטה לאוויר, ולאפשר אופק תכנון למפעלים, זאת מבלי להתפשר על תהליך יסודי ומקצועי הבוחן את הסיכונים הסביבתי והבריאותי שעלול לגרום מפעל לציבור. לצורך יישום החוק אף הורחבה משמעותית מצבת כוח האדם במשרד, הן במטה והן במחוזות. אחת הפעילויות הראשונות, שנועדה לצמצם עומס וביורוקרטיה, הייתה להפריד בדרישות ובכללים בין התעשייה הגדולה שתורמת כ-80% מהפליטות לאוויר ומונה כ-150 מפעלים, לבין תעשייה בינונית וקטנה, שאמנם מונה מאות מפעלים, אך 'תרומתה' לפליטות קטנה יותר".
לעניין הפגיעה בתעשיינים: "המשרד להגנת הסביבה מקדם מדיניות חדשה בהתייעצות ובשקיפות מלאה עם בעלי העניין, ובעיקרם התאחדות התעשיינים. לדוגמה, בחוק אוויר נקי הייתה ההתאחדות שותפה מלאה בכל שלבי החקיקה, בהכנת תקנות מתאימות ובכל שלבי עריכת ההנחיות להגשת בקשה להיתר פליטה. יחד עם זאת, חשוב שיובן למייצגי התעשייה כי אין המשמעות של תהליכי התייעצות אלה שעמדתם תמיד תתקבל".
לעניין האגרות באירופה ובישראל: "גביית האגרות היא אחד ממקורות המימון המרכזיים ליישום חוק אוויר נקי ולשיפור איכות האוויר בישראל, ומכאן חשיבותה. ההצדקה לגבות אגרות ממקורות פליטה אלה נובעת מהיותם הגורמים המרכזיים לזיהום האוויר המרחבי בישראל. האגרה משקפת את העלות היחסית של המשרד בהסדרה ובפיקוח על מקור הפליטה, משולמת אחת לשבע שנים ונפרסת על-פני שבע השנים שבהן ההיתר בתוקף. בשל גובה האגרות, ולמרות הסמכות לעשות זאת, המשרד להגנת הסביבה לא כלל בהן את כל העלויות ליישום החוק, אלא רק את העלות הכרוכה בהסדרה ובפיקוח על מקורות הפליטה אשר משלמים אותן. עקרון 'המזהם משלם' הנו עיקרון הנהוג בעולם. בארגון ה-OECD אף נטען כי ישראל לא מיישמת מספיק את הקריטריון, וכי על המשרד לקבוע היטל פליטה למזהמים ספציפיים, כולל יישום הסעיף בחוק אוויר נקי, שלפיו המשרד אמור לקבוע היטל פליטה לטונה פליטה.
"יחד עם התעשיינים מבצע היום המשרד להגנת הסביבה הליך של הסדרת התעשייה בעלת פוטנציאל זיהום אוויר גבוה המבוסס על הדירקטיבה האירופית, לטיפול משולב במניעת זיהומים מהתעשייה IPPC)), הכולל יישום של הטכניקה המיטבית הזמינה. הליך זה מיושם הלכה למעשה באזורי התעשייה ברמת חובב, במפרץ חיפה ובאשדוד".