האירו, כמטבע יחיד של 17 מדינות, בא לעולם בתחילת 1999, המעבר למטבע משותף הוא היהלום שבכתר במערכת הכלכלית של 27 המדינות החברות באיחוד האירופי.
חוסר הוודאות ליוותה את האירו מיום היוולדו, במשך הזמן תנודיות רבה נרשמה בשער החליפין של האירו ודולר האמריקני. ביום ההשקתו של האירו, שער החליפין עמד על 1.17 דולרים, בשנת 2000 ערך המטבעות היה שווה. מאוחר יותר באותה שנה, בעקבות חוסר הוודאות בשווקים, האירו נפל לשפל של 82 סנט לאירו, כ-30% פחות מיום ההשקה.
ב-2008 שב האירו לגדולתו ונסחר תמורת 1.5 דולרים. עם זאת, בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2008 ובריחת המשקיעים לדולר ולין היפני, האירו ירד שוב לשער של 1.23 דולרים. כיום האירו נסחר סביב שער של 1.4 דולרים לאירו.
כלכלנים רבים היו פסימיים לגבי האירו מיום היוולדו בין היתר מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל לכלכלה. לטענת פרידמן, מטבע אחד לא יכול לשמש מספר מדינות שונות, כמו כן, פרידמן טוען שהאירו נולד מסיבות פוליטיות וכשפוליטיקאים מקבלים החלטות בנושאים כלכליים, ההשלכות הן בדרך כלל קטסטרופליות.
הסוגיה הייתה ועודנה שלא ניתן להשתמש באותו מטבע, אותו שער ריבית ואותה מדיניות כלכלית על קבוצה של מדינות בעלי מאפיינים כלכליים וחברתיים שונים. מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, יוון, אירלנד וספרד) הן מבחינת היסטוריה ואופי כלכלי וחברתי מנוגדות למדינות כמו גרמניה, הולנד, אוסטריה בלגיה וצרפת.
חוסר איזון פנימי
הקשיים של מערכת גוש האירו נובעים, בין היתר, מהעובדה שיש בנק מרכזי אחד (EBC) כשאין משרד אוצר אחד משותף לכל המדינות החברות הגוש. לפני שנים, תנאי ההצטרפות לגוש האירו היו תנאים מקרו-כלכליים הכוללים גירעון תקציבי מתחת ל-3% מהתמ"ג, חוב של פחות מ-60% מהתוצר, אינפלציה נמוכה ורמה של שער ריבית זהה.
הבעיה שעם הזמן התנאים שהיו באותן מדינות בהתחלה, השתנו והמערכת התחילה להתפרק. ניתוח המצב של גוש האירו היום מציג תמונה עגומה בעיקר בגלל יוון. חוסר האיזון בין שער החליפין של המטבע והכלכלה הפנימית הבעייתית של יוון מעיק על הגוש כולו.
בנוסף, המשבר הפיננסי שהחל ב-2008 השפיע לרעה על כל מדינות הגוש, במיוחד על מדינות ה-PIIGS וגרם לסדקים הקיימים להרחב אף יותר. שיעור האבטלה הממוצע בגוש עומד על 10% כאשר ספרד ופורטוגל מושכות את הממוצע למעלה. בתנאים אלה, של האטה כלכלית, נשמעים בגרמניה קולות נגד המשך הזרמת כספי מסים לעזרת המדינות שנוהגות לכאורה בחוסר אחריות תקציבית, כמו יוון.
בשורה התחתונה, אם המשבר ביוון לא ייפתר גוש האירו יתחיל להיפרם, או לחלופין ייכנס לסחרור אינפלציוני, גרמניה בכל מקרה בוודאי תעדיף את הגוש בלי יוון ובלי מדינות ה-PIIGS, מאשר אינפלציה דוהרת.
ג'ק סטראו, שר החוץ הבריטי לשעבר, טוען שמשבר כמו זה שביוון יביא לקריסת מערכת האירו. על כן, סטראו מייעץ לבריטים להתכונן למצב החדש ובעקיפין מזהיר את הבנקים בממלכה מפני חשיפה גדולה למדינות החלשות יותר, במיוחד יוון.
על מנת להבין את חומרת המצב ביוון, נסתכל על התשואה לאג"ח ל-10 שנים שעומד על 17% לעומת 3% לאג"ח לאמריקני. החוב היווני עומד כרגע על 340 מיליארד אירו או 150% תוצר והוא הגבוה ביותר מבין המדינות המתפתחות (מלמד מיפן), לשם השוואה, בישראל למשל חוב התוצר הוא כ-80%.
השקעות אלטרנטיביות כהגנה
לאור הסיכונים, כדאי לצאת במהירות האפשרית מהשקעות באירו, להוריד חשיפה בהשקעות בבנקים של יוון ושאר מדינות ה-PIIGS. בטווח הביניים כדאי לעבור למטבעות אחרים כמו הדולר הקנדי, הדולר האוסטרלי, הליש"ט ולדולר האמריקני.
ובעיקר, אל תופתעו אם שערי המטבעות של האירו והדולר יהיו שווים עם תחילת קריסת מערכת גוש האירו.
ד"ר ארי אוליאל מרצה בתוכנית MBA במרכז ללימודים אקדמאים , אור יהודה.