אתם עומדים בתור צפוף בסופרמרקט. לפניכם איש מזיע, מאחוריכם אישה שמנענעת עגלה ובה תינוק בוכה. כל האנשים האלה שותקים, אבל הם מעבירים מסרים כימיים לא מודעים, שיכולים אפילו להשפיע על התנהגותכם. כשתעזבו את הסופרמרקט, תהיו קצת שונים מכפי שהייתם כשנכנסתם.
זו לא הייתה פרסומת לשירותי קנייה מקוונים, אלא המסר העיקרי בהרצאתו של פרופ' נועם סובל ממכון ויצמן בוועידת הנשיא שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים. סובל הוא חוקר של האף ומערכת הריח. על פניו, ייתכן שהתחום לא נראה סקסי כמו חקר האזורים הרגשיים במוח, או אזורי קבלת ההחלטות, אך יש סיבה מדוע חוקרים דווקא אותו; נוירונים מתוך המוח משתרגים ויורדים לתוך האף, ועל-ידי שתילת אלקטרודות בנחיריים ניתן להגיע ישירות אל הנוירונים הללו ולרשום מהם מידע. זו הדרך היחידה כיום לרשום מידע מנוירון בודד באדם חי שלא עשה ניתוח לפתיחת גולגולת.
ידוע, אומר סובל, כי כל החיות משתמשות בריח לצורך תקשורת. זו לא שיטת התקשורת העיקרית של אנשים, לפחות לא באופן מודע, אך האם אנחנו מתקשרים באמצעות ריחות? ככל שהמידע בעניין מתרבה, מתברר שכן.
בכי חוסך ירי?
הממצא הראשון שהראה כי ריח של אדם אחד יכול להשפיע על התנהגות של אדם אחר הוא הגילוי כי נשים המתגוררות יחד, מקבלות וסת חודשית בעת ובעונה אחת. מחקר הראה כי הסנכרון מבוצע באמצעות ריח זיעה.
סובל חוקר דמעות. הוא בחר בהן משום שעד לעת האחרונה האמינו מדענים כי רק בני אדם מזילים דמעות רגשיות, ואילו אצל יתר בעלי החיים תפקידן רק להגן על העין. אצל בני אדם, דמעות רגשיות שונות בהרכבן מאשר דמעות שאנחנו מזילים אם נכנס לעין גרגר אבק, למשל.
"פרסמנו מודעה, ובה ביקשנו לגייס נבדקים שבוכים בקלות. קיבלנו פניות מ-70 נשים וגבר אחד", מספר סובל. על המסך נראית אישה בוכה. "זו אחת התורמות הטובות ביותר שלנו", מספר החוקר, "היא מזילה לפחות 100 מיליליטר דמעות בתגובה לסרט עצוב, למרות שמדובר באותו הסרט בכל פעם". נבדקים אחרים, גברים ונשים, התבקשו להריח את הדמעות. התברר כי אינם יכולים להבחין ביניהן לבין תמיסת מלח פשוטה.
ובכל זאת, כאשר התבקשו אותם נבדקים לדרג תמונות של אנשים אחרים, החלו להתקבל נתונים אחרים. נשים וגברים שהריחו דמעות חוו פחות עוררות בעת חשיפה לתמונה מינית מאשר נשים וגברים שהריחו את תמיסה המלח. בדיקה נוספת העלתה כי הרחת דמעות הפחיתה את רמת הטסטוסטרון אצל גברים ונשים. "אפשר לעשות מזה תרופה נגד סרטן הערמונית", חוזה סובל. החוקר משער כי דמעות אנושיות הן (בין היתר) כלי לא מודע, שבו משתמשים בני אדם כדי לגרום לאדם אחר להפחית אגרסיות, על ידי הפחתת רמות הטסטוסטרון שלו.
טסטוסטרון ידוע כקשור לאגרסיביות, וסובל מתבסס גם על מחקר אחר, של פרופ' יוסף טירקל מאוניברסיטת תל אביב. הנבדק במחקר היה חולד עיוור. "החולד הזה מזיל דמעות מן העיניים שאין לו, ואז באמצעות כפותיו מורח את הדמעות על כל גופו. ההשערה של המחקר הייתה כי הוא עושה זאת כדי לעבור ליד זכרים אחרים מבלי שיפגעו בו. הדמעות שימשו לו מגן". כך, סובל מציע עוד שימוש לתרופה על בסיס דמעות. "אפשר להשתמש בה כדי להפחית מלחמות".
10% קשקוש
באותו פאנל בוועידת הנשיא, השתדל פרופ' קוואן מרטין מהמכון לנוירו-אינפורמטיקה בציריך, שוויץ, להפריך כמה מיתוסים מוכרים לגבי מבנה המוח. "כשחוזים במוח, אי אפשר לראות מי הבעלים שלו - אם הוא גבר או אישה, אדם חכם או טיפש, או מאיזה גזע הוא מגיע", אמר מרטין בראשית דבריו, "ולא משנה כמה ספרים פופולריים אומרים את ההיפך".
לדברי החוקר השווייצי, "יש טענה כאילו בתוך המוח מסתתרות עדיין חתיכות של המוח הפרה-היסטורי שלנו, מעין מוח לטאה, והוא עטוף במערכת הלימבית, שהיא המוח הרגשי שלנו, ולעומת זאת חלק מוח אחר, הקורטקס הפרונטלי, אחראי לחשיבה האחראית ולוויסות של כל זה. זה קשקוש שהמציאו פסיכולוגים בשנות ה-50 של המאה הקודמת".
לקול מחאתם של אחדים מבין חוקרי המוח שישבו בקהל אמר מרטין כי "התוספת לשטות היא התפיסה כי לפעמים המוח האחראי שלנו לא עובד מאיזו שהיא סיבה, והמוח הרגשי או מוח הלטאה הפרימיטיבי שלנו יוצא החוצה, אבל המוח שלנו בכלל לא עובד ככה. סוגים שונים של רגשות ועיבודים מתרחשים באזורים שונים ומבוזרים שלו".
לבסוף שבר מרטין את אחד המיתוסים. "אומרים שאנחנו משתמשים רק ב-10% מהמוח. זה לא נכון. החדשות הטובות, או הרעות, הן שאין אזור של המוח שאינו מנוצל. כל חלק של המוח שלנו עושה משהו, ככל שאנחנו יודעים". את הרצאתו סיים מרטין בתובנה הבאה - "רוב הקשרים במוח הם בין נוירונים שבעומק המוח לבין עצמם. אנחנו מחוברים לעולם בחוט דקיק של מידע, ואת כל ההשלמות עושה הדמיון. על-ידי המוח הגדול שלנו, אנחנו מייצרים את המציאות".