הנטייה של מנהלי קרנות הנאמנות להוריד דמי ניהול זכתה ללא מעט ביקורת, וזאת למרות שהיא מיטיבה, לכאורה, עם מצבו של הצרכן. מתן הנחות כאסטרטגיה של חדירה היא מדיניות המקובלת בענפים רבים.
בשוק ההון היא החלה ב-2008, כאשר בית ההשקעות פריזמה החליט שלא לגבות דמי ניהול בקרנות הכספיות, וכל השוק יישר קו עם המגמה. פריזמה, כבר לא קיימת, אך התופעה עדיין כאן.
דמי ניהול אפסיים נשמעים כמו בשורה טובה למשקיעים, אבל זהו מצב לא בריא. מן הראוי שמנהליה קרנות ירוויחו עבור המוצרים שהם מנהלים, תוך שהם משקיעים בהם משאבי ניהול ותפעול, ומשלמים בגינם עמלת הפצה לבנקים.
אי-גביית דמי ניהול מביאה בטווח הארוך לחסכון במשאבים שעשוי להשפיע לרעה על הביצועים.
השפעת לוואי נוספת של אי-גביית דמי ניהול בקרנות הסולידיות, הנוגעת גם ללקוחות אחרים בענף הקרנות, באה לידי ביטוי כשמנהלים שלא גובים דמי ניהול ישירות מקרנות כספיות, מפצים את עצמם על ההפסדים בהעלאת דמי ניהול בקרנות אחרות, מתוך תקווה שהמשקיעים בהן לא ישימו לב.
עוד בעיה שמעוררות הקרנות הכספיות וזלגה גם לאפיקים אחרים, נוגעת לכך שאי-גביית דמי ניהול למעשה מתמרצת את הלקוחות והיועצים לדלג בין קרנות בחיפוש אחר זו שגובה את דמי הניהול הנמוכים ביותר.
בטווח הארוך, הסיכוי להפסיד מהתנהגות כזו הוא גדול מאוד.