הם מפסידים, האוסטרלים. יש להם קולנוע נועז, מקורי ומרתק, אבל הם מעדיפים לצפות בסרטים אמריקניים. רובם הגדול, לפחות. אחת הטענות השכיחות בקרב אנשי קולנוע אוסטרליים היא שבאוסטרליה נעשים סרטים ש"אף אחד כמעט לא רוצה לראות".
אם מתרגמים את הטענה למידת ההצלחה של סרטים אוסטרליים בקופות אוסטרליה, אזי שהאוסטרלים לא מעוניינים בסרטים שיציגו בפניהם שיקוף מראה. הם לא רוצים לראות סרטים אשר עוסקים בבעיות פליטים - או על פליטים בכלל.
הם לא מעוניינים לראות סרטים בהם הגיבורים מכורים לסמים או לאלכוהול. הם משתעממים מסרטים על אבוריג'ינים, או מכאלה שעלילותיהם מתרחשות בעיירות שכוחות אל, ולכל הפחות הם רואים בכך קלישאות סטריאוטיפיות של אורח החיים האוסטרלי. אם כבר, הקהל המקומי מעדיף לצרוך בידור שכולו אסקפיזם, ואל המקום הזה נכנסים בדרך-כלל יוצרים לא מוכשרים כשבידיהם תסריטים גרועים.
העניין מעסיק רבות את קרנות הקולנוע באוסטרליה, שמנסות למצוא נוסחה - או יותר נכון: פשרה, שתביא את הקהל המקומי אל בתי הקולנוע בשביל לראות סרטים אוסטרליים. עד שתימצא הנוסחה הזו, שעתידה לפצל את העשייה הקולנועית האוסטרלית לשניים: סרטים לכל המשפחה לצד סרטי טראש (אימה, סרטי מתבגרים), מזומנים לנו לא מעט סרטים שנוצרו בהשראת הקרנות: דרמות מתח ודרמות משפחתיות בעיקר. סרטים נועזים, ניסיוניים, לא תמצאו בתוכנייה.
פסטיבל הקולנוע האוסטרלי, אותו יזמה ומפיקה זו השנה השמינית עמותת "אייס"- העמותה לחילופי תרבות אוסטרליה ישראל, שייפתח הערב (ה') בסינמטקים ברחבי הארץ, מביא מבחר מהם. יש לקוות כי בעתיד תתמקד פעילות העמותה בשיתופי פעולה נוספים בתחום הקולנוע, שכן כפי שפעילותה משתקפת כיום, כמעט ואין קשר בין תעשיית הקולנוע הישראלית לתעשיית הקולנוע האוסטרלית. על שיתוף פעולה הפקתי כלל אין מה לדבר.
כלב אדום
בימוי: קריב סטנדרס
סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "כלב אדום", שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין האחרון. הסרט עוד לא עלה למסכי הקולנוע באוסטרליה, והציפיות ממנו להצלחה קופתית גבוהות.
זהו סרט לכל המשפחה, עיבוד לקולנוע של ספר הנושא אותו שם של הסופר לואי דה-ברנייר. ספרו של האחרון מבוסס על סיפור אמיתי אודות כלב חכם באופן מיוחד, בעל פרווה אדומה, שהפך לאטרקציה המרכזית של עיירת כורים אוסטרלית נידחת, אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ולא בשל צבעו. הכלב מחדיר שמחת חיים בחיי השגרה המשמימים של התושבים, והוא למעשה מחייה את חיי הקהילה המקומית ההולכת וגדלה. לאורך הסרט מודגש הפער ההולך וגדל בין האהבה הטוטאלית של הכלב לבעליו, לבין חוסר העניין שמגלה בו בעליו. ההכנסות מההקרנות של "כלב אדום", שיסתובב, כמו כל סרטי הפסטיבל, בסינמטקים ברחבי הארץ, יעברו כתרומות לעמותת "תנו לחיות לחיות" תל אביב ו"צער בעלי חיים" חיפה.
מתחת לגבעה 60
בימוי: ג'רמי סימס
מבוסס על סיפור אמיתי, מה שהופך את המחזות הקשים המוצגים בסרט לתחושה כללית קשה. אך אין זו סיבה לדלג על הסרט, שהינו מרשים מכל בחינה. הרבה מהצלחת הסרט תלוי היה במלאכת הצילום, ועבודת הצלם בסרט מופתית: לאו דווקא תיעוד נופים עוצרי נשימה, אלא יותר בזכות צילום תחת מגבלות תאורה. צילום בתוך תעלות ובשוחות מלחמה.
המלחמה היא מלחמת העולם הראשונה, והשנה 1916. מחלקה של כורי תעלות ומנהרות אוסטרלים, שבראשה עומד אוליבר וודוורד, נשלחת לחרף את נפשה בשדות האש, המוקש והקטל. ללא הכשרה צבאית הולמת, נאלצים הכורים לנסות ולשרוד במקום בו חיילים אמיתיים לא הצליחו לשרוד. תסריט שנון ומורכב, משחק מצוין ומלאכת בימוי יוצאת דופן, מביאה אל המסך את אחד מסרטי המלחמה הטובים של השנים האחרונות.
הצלה
בימוי: טוני איירס
דרמת מתח עוצרת נשימה של הבמאי המוכשר טוני איירס. משבר ביחסים של ג'וליה ופיטר מביא את ג'וליה האומללה לחפש קרבה במחוזות שבהם הייאוש גבוה עוד יותר משלה עצמה: בית כלא בו שוהים אסירים ביטחוניים, ביניהם סטודנט מוסלמי נאה בשם אמיר עלי, עמו ג'וליה מפתחת קשר רגשי עמוק.
אמיר מספר שהוא סטודנט איראני, לוחם חופש הנרדף על-ידי ממשלתו. היא בוחרת להאמין לו, למרות שגרסתו לא מאומתת בידי הרשויות. ג'וליה חלשה ובודדה מדי וכושר השיפוט שלה לא מווסת. כשאמיר מספר לה שהוא עומד להיות מגורש, היא נלחמת למענו כדי למנוע את הגירוש המתקרב ובא. היא נאבקת באופן טוטאלי ואובססיבי, עבור מי שהיא כלל איננה מכירה, והיחסים עם בעלה, שמלכתחילה אינם יציבים במיוחד, מוסיפים להתדרדר.
כשמאבקיה נושאים פרי ואמיר משוחרר מבית הסוהר, היא מאמצת אותו לביתם. היא נמשכת אליו והוא מרגיש את זה. גם בעלה מרגיש. ג'וליה לוקחת סיכון, שהופך מוחשי לא רק עבור המשך חיי הנישואין שלה ושל בעלה. הסיפורים של אמיר נשמעים לא אמינים. קשה שלא לפקפק בהם. יותר מדי חורים בסיפור. יותר מדי סדקים. הייתכן ומאחורי הסטודנט האמיץ מסתתר פושע מסוכן?
גריף הבלתי נראה
בימוי: לאון פורד
קומדיה רומנטית מקסימה. קיטשית מעט, אבל מדובר בקיטשאות איכותית. גריף בן ה-28 מדמיין שהוא בעל כוחות על. שהוא גיבור על, כמו גיבורי על המוכרים לנו מספרי הקומיקס ומהסרטים ההוליוודיים, וכמו חלקם, הגיבור הוא האנטי גיבור המושלם. בבקרים הוא חנון המושפל בידי חבריו לעבודה ואחיו הגדול. בערבים ובלילות הוא לובש חליפה ומנקה את הרחובות מפושעים. לפחות בדמיונו המפותח (למעשה הוא סכיזופרן, אבל הסרט לא מדבר על כך במפורש).
כאשר מלודי, חברתו החדשה והיפה של אחיו הגדול, מתאהבת בו נואשות, יחסי הכוחות-על משתנים.
לא בדיוק הוליווד
בימוי: מארק הארטלי
אם אמרנו שהקולנוע האוסטרלי מושך כיום לשני כיוונים מנוגדים, כאשר אחד מהם - בו גלומים הז'אנרים הקלילים יותר: סרטי אימה, סרטי הרפתקאות וקומדיות גרוטסקיות בעיקר, זהו בדיוק הזמן לחזור לימים בהם היה הקולנוע האוסטרלי אנטיתזה מובהקת לקולנוע המיינסטרים האמריקני, כמו גם לזרם המוביל של קולנוע האירופאי. לטוב ולרע. את זה עושה "לא בדיוק הוליווד", סרט דוקומנטרי על ז'אנרים מובילים בקולנוע האוסטרלי בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת.
שם תמצאו למשל את סרטו של טד קטצ'וף Wake in Fright"" (1971), שמייצג עבור הקהל האירופאי המגדיר עצמו כאנין טעם את הטוב (למרות שהח"מ משוכנע שהסרט מוערך יתר על המידה). זהו סרט ריאליסטי אלים אודות השתלבותו של בן טובים בכנופיית בריונים כפריים משועממים באזור ספר אוסטרלי. "מקס הזועם" (1979), הסרט שגילה לעולם את מל גיבסון, והמשכיו, שבה את הקהל בארה"ב, ובעצם, בכל העולם כמעט. והיו גם לא מעט סרטים דלי תקציב אך עשירים במסרים אנטי ממסדיים.
והיה גם לא מעט רע. סרטים המשפריצים דם וסקס, מביכים מבחינה עלילתית. במאי הסרט מצא מעריץ נלהב של הקולנוע הזה, שייאות לדבר בהרחבה על הנושא, בין ויטיארים - זהו קוונטין טרנטינו, שהידע שלו בקולנוע האוסטרלי של אותן שנים מפליא במפליגותו. שיעור מעניין (וקצבי) בקולנוע. לא להחמיץ.