כדאי, כבר בהתחלה, לשבור את אחד מהמיתוסים הגדולים שקיימים פה: מסתבר שמספר ימי החופשה הממוצע של תלמידי ישראל (105) לא גבוה מהנהוג בעולם המערבי.
התלמיד הישראלי לומד 185 ימים בשנה, לעומת 180 בארה"ב ו-188 בפינלנד. הבעיה האמיתית, בטח ניחשתם, נובעת מהמספר הנמוך של ימי החופשה לו זכאי העובד הישראלי. המינימום הקבוע בחוק הוא 10 ימים במקרה של שבוע עבודה בן חמישה ימים (כפי שנהוג במרבית מקומות העבודה כיום), ו-12 ימים בשבוע עבודה בן שישה ימים. מספרים אלה גדלים באופן מתון מאוד עם הוותק של העובד (ראו טבלה), כך שעובד עם ותק של 10 שנים ומעלה זכאי ל-18 ימי חופשה.
הצרה היא שהמעסיק הישראלי, כך על-פי מחקרים שונים, נוטה להיצמד אל המינימום הקבוע בחוק, כך שמספר ימי החופשה הממוצע של העובד הישראלי עומד על 14-15 בלבד. מכיוון שהמעסיק מחויב לשלם לעובד לפחות על תשעה ימי חג ומועדים שונים, מספר ימי החופשה הממוצע של עובד בישראל עומד על 19 בלבד. זה מציב אותנו במקום לא מחמיא ביחס לאירופה, שם בריטניה השמרנית מעניקה 28 ימי חופשה בממוצע ואילו צרפת (הנדיבה) מעניקה 37 ימי חופשה בממוצע. אפשר להתנחם: לאמריקני הממוצע יש 17 ימי חופשה בלבד.
עו"ד נעמי לנדאו, לשעבר ראש הלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, טוענת כי במכלול ימי ההיעדרויות של עובד בגין ימי חופשה וחגים העובד הישראלי בסך-הכול במצב טוב באופן יחסי. "במקומות עבודה רבים הבינו, למשל, שבחול המועד העבודה לא אפקטיבית, ולכן הם מוציאים את העובדים לחופשה מבלי לקזז להם לגמרי את ימי החופשה, אלא מתחלקים יום על חשבון העובד ויום על חשבון המעביד", היא אומרת.
עם זאת, לנדאו, חסידה של עבודה מאורגנת, טוענת כי התארגנות של עובדים תחת הסכמים קיבוציים היא פתרון גם להארכת ימי החופשה ולהסדרתם. "מספר ימי החופשה הופך למקח וממכר בין המעסיק לוועד, כך שברוב מקומות העבודה המאורגנים נראה ימי חופשה ארוכים יותר".
