הכל מכוער בעולמו של אלון זינגמן: הרחובות, הבתים, האנשים, ובעיקר מערכות היחסים. במהלך הצפייה בסרט הביכורים שלו - "בין השמשות" - אפשר לראות ולהאזין לחבורת ילדים חולי סרטן ששרה את מילותיו האלמותיות של ביאליק: הכניסיני תחת כנפך. זינגמן לא מתעכב על אותם ילדים-חולים, לא מושך את הרגע, או את בלוטות הדמע של הצופים, אלא מסמן, וממשיך, כמי שאומר לצופיו: אתם מספיק אינטליגנטים כדי להבין: כולנו ילדים, כולנו זקוקים שיאהבו אותנו כמו אם ואחות. אבל זינגמן לא חס עלינו כפי שהוא דורש שנחוס על ילדנו: בסרט הוא מטיל עלינו 80 דקות של צער, ללא פיסה אחת של נחמה.
במידה רבה משמש זינגמן בסרטו, ומשתמש בסרטו, כמטיף בשער, וזועק אל ההורים באשר הם: כל טעות קטנה שלכם תשפיע עמוקות על עתיד הילד שלכם, אולי לא העתיד המקצועי שלו, בוודאי לא על הוויזואליה שלו, אבל בהחלט על הנפש שלו. ולכן הוא מספר לנו 4 סיפורים שונים שמצטלבים זה בזה ושהכאב שבהם נובע מאותו מקום של יחסי הורה-ילד, עד כדי שמקום המפגש של כל דמויותיו יהיה בית חולים. וכך, הצופים מתוודעים לאב ובת שפגעו ברוכבת אופניים וברחו, אם שדוחפת את בנה בן ה-9 לעבור ניתוח ברית מילה, אשה שמגלה בטעות את פרטיה של האם שמסרה אותה לאימוץ ושוטר שמנסה לזכות במחילה מבנו הרופא, אותו זנח בצעירותו.
כשמתבוננים במעלותיו של הסרט, אפשר בהחלט למנות את ההחלטות האמיצות של זינגמן שלא לוותר, לא לו ולא לצופיו, ללכת עם זה עד הסוף, לא להעניק את חסד האור שבקצה המנהרה, וללכת עם מסר ההזנחה שהוא חש של הורים כלפי ילדיהם.
אפשר גם למנות את איכויות המשחק של קאדר השחקנים שמצליחים ליצור תצרף אנושי מכמיר לב. אפשר אפילו למנות את רגע ההומור היחידי בסרט כשאורלי זילברשץ, שמגלמת את הספרית שמסרה את בתה לאימוץ, אומרת ללקוחה שלה - בגילומה הראוי של ריימונד אמסלם - שמתבררת כבתה האבודה: "היום כבר לא קוראים לזה גוונים, קוראים לזה הבזקים".
אבל דווקא רגע ההומור הזה, שגרר פרצי צחוק משוחררים מבאי בית הקולנוע בו צפיתי בסרט, מדגיש יותר מכל את החסרים בסרט: לא ייתכן שהדמויות בסרט יושארו באותה מדרגה של חוסר, של עליבות, מבלי לתת להם נדבכים נוספים, כמו הומור למשל, שנותנים להם את הכוח להמשיך את חייהם.
החוסר ברבדים אצל הדמויות נובע מההחלטה התסריטאית של זינגמן: הצלבת סיפורים שלכאורה אין ביניהם קשר, שמביאים את הבמאי לכדי אמירה, אבל האמירה מגיעה על חשבון הסיפורים.
הקולנוע העולמי מתחבט כבר שנים בז'אנר הצלבת הסיפורים, ולמעט מקרים כמו "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, או "מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, או אפילו "שנת אפס" הישראלי, בבימוי יוסף פיצ'חדזה, ברוב הפעמים הוא נכשל בו.
אורך סרטו של זינגמן הוא רק כ-80 דקות, ואפשר היה לקלוט בתום ההקרנה תחושת אכזבה, שאילו רק היה מתמקד פחות באמירה, החשובה, ומתייחס אל גיבוריו, אל אנשים שעשו טעויות מטופשות בחייהם, טעויות קטנות, שכל אחד ואחד מאיתנו עושה בחייו, ומדגיש את ההשלכות שלהם, היינו מקבלים סרט שלם יותר.
יחד עם זאת, וזו השורה התחתונה, בבליל סרטי הכלום שאנו נחשפים אליהם, ביבול של קולנוע אמריקני עשוי היטב, אך לא נוגע, "בין השמשות" יישאר איתכם זמן רב אחרי הצפייה בו.