נובאק דיוקוביץ'
מעכשיו תתרגלו לומר: נובאק דיוקוביץ' השחקן הטוב בעולם, רשמית ומעשית. המסע המופלא של הסרבי נמשך ואתמול הוא השלים זכייה משכנעת בווימבלדון. איך שגלגל מסתובב: לפני 3 שנים היה זה נדאל, הסייח הצעיר והרענן, שהדיח את האלוף המכהן פדרר מהפסגה, ועכשיו דיוקוביץ' שעושה לו את זה ובצורה יותר משכנעת. היו רגעים אתמול שנדאל נראה עייף, כנוע, כאילו השלים עם העובדה שהשנה הזאת שייכת לסרבי.
כדי להבין את העליונות של דיוקוביץ' השנה מספיק להביט על המאזן שלו מול שלושת הבכירים פדרר, נדאל ומארי, שעומד על 10-1 בלתי נתפס, ועוד על שלושה משטחים שונים. עליונות שהכניסה אותו לרשימה מכובדת מאוד של 25 שחקנים שאיישו את המקום הראשון בעולם מאז החל הדירוג הממוחשב של ה-ATP ב-1973.
דיוקוביץ' עשה בשנה האחרונה התאמות במשחק שמטרתן המוצהרת היא אחת: לנצח את נדאל. הוא שיפר את ההגשה, את ההחזרה, את משחק הרשת והפך את חבטת גב היד לאורך הקו לחבטת הקונטרה לפורהאנדים האלכסוניים של רפא. השיפור שלו בכל האלמנטים הללו לא היה שווה כלום, אם לא היה משפר את הכושר הגופני שלו בעוד כמה אחוזים בודדים, אותם אחוזים שמאפשרים לו להשתוות ואולי להתעלות פיזית על מי שנחשב לשחקן בעל הכושר הגופני הטוב ביותר אי פעם.
אחרי שפיצח את הקוד של נדאל על משטחים קשים ועל חימר, המשימה על דשא היתה כבר יותר קלה.
בסוף המשחק, כשג'ון מקנרו שאל את דיוקוביץ' איך הוא מסביר את הדומיננטיות שלו השנה, הסרבי ענה שהכל עניין של שיפורים קלים מאוד, שום דבר דרסטי. הוא לא משחק טניס שונה. השינוי העיקרי הוא בביטחון שקיבל שהוא יכול לגבור על רוג'ר ורפא, ונראה שעבר את המחסום הפסיכולוגי הזה. עכשיו נראה איך יתפקד כמלך הג'ונגל כשכולם רוצים את ראשו.
טניס נשים
כבר כמה עונות שטניס הנשים פרוץ לחלוטין. בכל טורניר גדול צצות בחורות שקונות את עולמן - קודם סקיאבונה, אחר כך נה לי שעשתה היסטוריה בפאריז, ועכשיו בווימבלדון זו קוויטובה שמחזירה את הטניס הצ'כי למפה. זה אמנם מספק סיפורי סינדרלה לאוהבי הז'אנר למיניהם, אבל לא בהכרח טוב לענף: כדי לייצר עניין אמיתי הסבב צריך דמויות אפיות היסטוריות כמו האחיות וויליאמס או שראפובה, שחקניות שישברו שיאים ויעמידו סטנדרטים חדשים כפי שפדרר, נדאל ודיוקוביץ' עושים בסבב הגברים. בנשים זה לא קורה בגלל אלמנט השחיקה ומבנה הסבב. לדוגמה, קרוליין ווז'ניאקי מדורגת ראשונה למרות שלא זכתה באף גראנד סלאם, בזכות ההצלחות שלה בטורנירים הקטנים, ובזכות זה שאין אף אחת שמייצרת יציבות בטורנירי הגראנד סלאם. 5 אלופות שונות היו ב-7 הגראנד סלאמים האחרונים.
למרות הוואקום בצמרת הטניס הנשי, הכיוון הוא ברור: השחקניות של היום יותר גבוהות, אתלטיות וחובטות עם עוצמות ששמות ללעג שחקניות היסטוריות כמו נברטילובה ואפילו גראף. גמר הנשים בשבת בין שראפובה וקוויטובה היה דוגמה טובה לעוצמות הללו. לשתי השחקניות היתה תכנית משחק דומה: להפציץ כל כדור בכל הכוח ולשלוט בנקודות על-ידי עוצמה ויצירת לחץ בלתי פוסק על היריבה. אני לא יכול להתעלם ממה שעבר לי בראש בזמן המשחק: שתי שחקניות בעלות טניס מקו הבסיס עם עוצמות אדירות, טכניקה מושלמת ודיוק בשתי חבטות הקרקע הבסיסיות. מרוב שהן טובות ובעלות עוצמה כמעט לא ראינו נקודות ארוכות כי העוצמה והקצב הגבוה לא איפשרו את זה. יותר מזה, לא ראיתי שום גיוון במשחק, לא חבטות חיתוך, אף דרופ-שוט, כמעט ללא שימוש בזוויות, כל מה שראיתי זה נקודות שנראות אותו הדבר, פצצות ארטילריה של שתי גלדיאטוריות. עליות לרשת? לא זכור לי שמישהי התקרבה בכלל לרשת חוץ מפעמיים, פעם אחת בהטלת המטבע ופעם שנייה בלחיצת היד אחרי המשחק.
שחר פאר
סוגיית שחר פאר היא מורכבת. ההדחה בווימבלדון בסיבוב הראשון מצטרפת להדחה ברולאן גארוס לפני חודשיים באותו שלב. אבל היא כבר עברה משברון בקריירה לפני כשנתיים ויצאה ממנו מחוזקת ואף הגיעה למקום ה-11 בעולם, כך שלא צריך לעשות מחודשיים לא טובים עניין מיוחד. קטונתי מלייעץ לשחר פאר, הלוואי עליי קריירה כמו שלה, אבל אני לא יכול להתאפק: אני רואה אותה מדי שנה באליפות ארה"ב ועוקב אחריה במהלך השנה. היא הגיעה למיצוי היכולת שלה מהקו האחורי, וביום נתון אין לה בעיה לתת קרב שקול לכל שחקנית בעולם במשחק מהקו האחורי. אבל סגנון המשחק הזה מצריך מאגרים אדירים של אנרגיות וחוסן מנטלי. הבעיה מתחילה כשמשהו משתבש, זה יכול להיות הפסד מרגיז, פציעה קלה, הגרלה לא טובה, או משהו שמכניס את השחקן לספירלה שלילית של הפסדים מוקדמים. כשזה קורה, לשחקניות כמו שחר אין על מה להסתמך כתוכנית משחק שנייה.
הסגנון של שחר הוא סגנון שהולך ונעלם בסבב הנשים, סגנון ה"קאונטר פאנצ'ר". היא מנצחת בעזרת יציבות ובלי משחק רשת כמעט, או נקודות קלות בהגשה. אלא ששחר לוקה בחבטה הבסיסית הזו, בעיקר בהגשה השנייה. ראיתי אותה ברבע הגמר של הזוגות מעורבים - ולצערי אין שינוי או שיפור של ממש בחבטה הזו כבר שנים. העצה שלי לשחר היא לחשוב קצת מחוץ לקופסה. זו לא רק ההגשה, זה גם משחק הרשת וחבטת החיתוך בגב היד. בכדי להישאר בדירוגים הללו של טופ-20 היא תצטרך להוסיף אלמנטים למשחק, שלא לדבר על חלום הטופ-10. שחקניות לומדות את המשחק שלה, ועם השנים והשחיקה של הגיל היא תצטרך למצוא דרכים לזכות בנקודות קלות.
ועכשיו, בנימה אישית אם יותר לי: שחר, העצה שלי לך היא ללכת על מאמן ששיחק בסגנון הפוך משלך, מישהו שמתמחה בהגשות ובמשחק רשת. אני יודע שלאחרונה את עובדת עם הרולד סולומון שהיה שחקן קו אחורי מעולה, אבל עם הגשה חלשה מאוד ובלי משחק רשת בכלל. בשלב הזה של הקריירה הייתי ממליץ לך לקחת מאמנים שישפרו אותך מקצועית וטכנית בנקודות התורפה הספציפיות שלך שגם את בוודאי מודעת להן. הרי לנצח לא צריך ללמד אותך, וניסיון לא חסר לך. העצה שלי: מישהו כמו טוני רואץ' (שאימן את איבן לנדל ולימד אותו את רזי משחק הרשת וגם אימן את פדרר). אבל אם זה רחוק לך מדי, אני מוכן לשדך לך את ג'ון מקנרו, הבוס שלי, שיעבוד איתך על ההגשה ועל העליות לרשת. אין טוב ממנו בנושא הזה. את כבר יודעת איך להגיע אליי למועדון בניו יורק. אז הנה הזמנה רשמית.