לפני מספר שבועות ישבתי לבירה עם אדם שזכה לאלפי אזכורי רשת בזכות השתתפות בתוכנית טלוויזיה. כמו כולם, גם אני הכרתי רק את הדמות שעלתה מהמסך ולא את האדם עצמו: מעולם לא פגשתי בו, ובוודאי שלא החלפתי איתו מילה קודם.
כשסוף-סוף נפגשנו, ראיתי אדם עייף, מעשן בעצבנות, שפניו נפולות בשעה שהוא ממולל את התווית הרטובה שקילף מגוף הבקבוק. "אני לא מבין", הוא חזר על 3 המילים הללו שוב ושוב: "אני פשוט לא מבין".
ובאמת, אם בוחנים את הדברים בצורה מתמטית, הגיונית, זה באמת לא ברור: כיצד אדם שיש לו עשרות אלפי אזכורים ברשת לא מצליח לתרגם אותם להמשך תהילה, לכסף, לאהדה ציבורית. "איפה כל מי שסימס לי?", הוא שאל, "איפה כל מי שצרח לי ברחוב שאני מאמי ונשמה-מאמי?".
ריחמתי עליו והבנתי אותו: הוא לא הקורבן הראשון, ובטח לא האחרון, של אהבת הקהל. ראיתי אותם, בזה אחר זה, עם עיניים כלות, לא מבינים ולא מצליחים להסביר לעצמם את הדיסוננס בין החיבוק החם והדביק שהרחוב מעניק להם לבין שתיקת הטלפון. הצלצול שאמור היה להכריז על פרנסה לא מגיע.
ההסברים שלי תמיד מתקבלים כסקפטיים, מיזנתרופיים, משביתי שמחות, ובכל זאת רציתי לשתף אותו במה שאני כבר למדתי: "הטעות שלך הייתה", אמרתי לו, "שבאמת האמנת לאהבה הזאת. באמת חשבת שאכפת להם ממך. שיקרת לעצמך שכל SMS שנשלח עבורך, שחרץ את גורלך, ששמר על מקומך בזירת האגרוף המודרנית, בא מאהבה אליך.
והאמת היא שהסיבה היחידה למשלוח SMS, או אזכור אינטרנטי, הוא אגואיסטי לחלוטין". הוא לא הבין, הוא לא הסכים. הוא לא יכול היה להבין ובטח לא להסכים - כי הוא עוד לא הפנים את האמת הפשוטה, ועוד לא הגיע לשלב הקשה של חשבון נפש עם עצמו.
הדברים שאמרתי לו, ושאכתוב גם כאן, נכונים רק לדמויות טלוויזיוניות, ובכוונה אני משתמש במינוח הזה: אורחים לרגע, אנשים שעם הופעתם על המסך הפכו לדמות קרטונית (גם מהמילה העברית "קרטון", שטוח, וגם מהמילה הלועזית cartoon, קריקטורה).
הדמות הזאת, הפרסונה הטלוויזיונית, קיימת רק בזכות התפקיד שהיא מילאה. גם אם זה היה בכישרון גדול ורווי בתוכן - זה עדיין תפקיד, דמות, לא האדם האמיתי. כתוצאה מזה הערך של דמויות טלוויזיוניות איננו שווה למספר האזכורים שלהן ברשת: להיפך! כל נוכחות שלהן ברשת הופכת אותן לבעלות חוב אצל מי שהכניס אותן לשם.
שתי סיבות מרכזיות גורמות לנו לבזבז בכל פעם שקל אחד ולשלוח SMS לטובת דמות שאנחנו תומכים בה בטלוויזיה. שתי הסיבות אגואיסטיות: אהבה ושנאה. האהבה נובעת מתוך התרגום שלנו את הדמות, הדרך שבה אנחנו רואים אותה - וברוב המקרים, האמינו לי, בין התרגום שלנו ובין המציאות, האדם כפי שהוא, כמעט ואין קשר; והרצון שלנו להיות קרובים, לחסות בצלן של הדמויות שאנחנו אוהבים, ובעיקר ליהנות ממה שהאהבה הזאת מקרינה עלינו. אם אנחנו אוהבים את האנשים הטובים, בעלי הערכים, אז כנראה שגם אנחנו אנשים טובים ובעלי ערכים.
הסיבה השנייה, השנאה, היא אותה גברת בשינוי אדרת: אנחנו בוחרים באחד מתוך שנאה לאחר, וההצבעה שלנו נובעת מהרצון להחליש אותו.
לשמחתי, כתוצאה ממנגנוני הגנה הטבועים בי, אני לא חוויתי את הכאב של אובדן האהבה, כי אף פעם לא האמנתי שהיא הייתה שלי, או שהיא הגיעה לי, בוודאי לא בהקשרים הטלוויזיוניים שהייתי חלק מהם: רוב הזמן זכיתי להודעות SMS רק בגלל שהייתי שייך לקבוצה שהציבור אהב, ולאותו ציבור היה חשוב שאותה קבוצה תגיע למדרגות הגבוהות ביותר של הקולוסיאום.
אבל דווקא זה, הנאמנות הטוטאלית לאמת, גם אם היא לא מלטפת את האגו האישי, גרמה לשחרור מוחלט מכל בעלי החוב: ציבור המסמסים, שבטוחים שבגלל שבזבזו עליך שקל, או אלפיים, אתה חייב להם משהו, ולא מבינים שהם עשו את זה בשביל עצמם, כדי להרגיש שייכים למשהו, משהו גדול מהם, שקורה רק לדמויות, ואף פעם לא לבני אדם.