הטלפון צלצל, חבר טוב, אח, היה על הקו המשובש מהבופור. את הבית הוא לא ראה משהו כמו חודש וגם השבוע זה לא יקרה. הנפילות מספקות מוזיקת רקע.
עוד מעט הוא עולה לעמדה ויש לו חצי דקה לדבר. הייתה לו בקשה: שאביא פרחים לאימא שלו שחוגגת יום הולדת.
כשהיא פתחה את הדלת וראתה אותי אוחז בזר, נמתח לה חיוך שנדמה שהגיע עד לליטני. לשבריר שנייה היא הייתה מאושרת. רגועה. הבן שלה בסכנת חיים אבל חושב עליה, שולח צבעים וריחות. עד היום היא זוכרת. מי לא זוכר.
הסופר רון לשם אמנם מבהיר בספרו שאין מדובר במסמך היסטורי תיעודי, אבל למען האמת זה לא משנה. זה לא משנה, כי ארז, אושרי, ריבר, שפיצר, בייליס וזיתלאווי היו. הם היו בכל כך הרבה וריאציות, שנדמה שכל מי שלבנון צרובה לו ב-DNA מכיר אותם היטב; את הרעל הילדותי, את הסלנג השטותי, את הפחדים, את החלומות, את החברות וכן, גם את השריטה העמוקה שלא עוזבת.
לבנון היא האלטר אגו של ישראל, מנתצת המיתוסים הרשמית. לשם אולי לא כתב מסמך היסטורי תיעודי, אבל הוא לבטח תיעד היסטריה. יוסף סידר, שביים את הגרסה הקולנועית "בופור", העניק לה פנים והראה לקהל איך זה נראה בצורה הכי ריאליסטית שאפשר. קלסטרופובי ובודד, בלי איקסים על החגורה. רק על טבלת הייאוש.
קלוז-אפ חודר
שאלת המפתח שהגרסה הבימתית נאלצת להתמודד עמה, היא שאלת הערך המוסף. מעבר להשוואה הפיקנטית לסרט - של מי עושה "ארז" משכנע יותר, עוז זהבי או אושרי כהן, ומי יותר "זיתלאווי", אביב אלוש או איתי תורג'מן - הרי שברור היה שעצם קיומה של ההצגה בספירה התרבותית, יהיה תלוי בזווית הסתכלות אחרת. היטיבה לתאר המחזאית דפנה אנגל את התחושה שלה בהתמודדות עם הנעליים הגדולות: "מאוד מפחיד!".
לזכותה ייאמר שהיא הצליחה שלא לדרוך בתוך הנעליים המשומשות ולקחה לה זוג חדש מן האפסנאות. ביחד עם תפאורה מדויקת של ערן עצמון, ועם עבודת בימוי אפקטיבית של משה קפטן, הם השכילו לנצל את הבמה כדי להאיר זרקור על החוויה האינטימית של החיילים. אם הסרט הראה איך "גן עדן" נראה, הרי שההצגה נותנת תחושה טובה מאוד של איך זה מרגיש - בקלוז-אפ חודר.
הלבטים, העימותים, סיר הלחץ ב"צוללת" של הבופור רגע לפני הנסיגה. אותו דגש אינטימי שהופך את הספר לסוחף לקריאה.
זה לא אומר שאין צרות בגן עדן. למשל, הדינמיקה בין עוז זהבי כארז, מפקד הצוות, לבין עופר שכטר, כאושרי, הסמל שאוטוטו משתחרר, הייתה עצורה ורחוקה מלרגש ולמצות את הפוטנציאל שבה. הפרשנות החולמנית לדמותה של הודיה (ורד פלדמן), והמשולש הרומנטי שנרקם בינה ובין זיתלאווי וריבר (יואב דונט), היה תפור בגסות ונראה מופרך. וגם את דמותו של מפקד המוצב פורמן, ניכר שיוסף סוויד לא ממש פיצח, והוא הגיש אותו באותה הטמפרטורה ללא קשר לסיטואציה.
ועדיין, היתרונות גוברים ומצליחים לייצר חוויית תיאטרון ראויה. אחד מהם הוא משחק נהדר של אביב אלוש כזיתלאווי, שמפעיל את חבריו לצוות בצורה מושלמת, ומוציא מכל אחד מהם את המקסימום, כדי לייצר מיקרו-קוסמוס שלם ומשמעותי.
אחד נוסף מגיע בדמות משחקו של עוז זהבי, שרבות הודות למכתבי הווידיאו שהוא מקריא לחברתו לילך, ששולבו על מסך במהלך ההצגה, מצליח לייצר דמות מרובדת, שמשתנה תוך כדי תנועה, ומשקפת היטב את אבולוציית הבופור. רגע רוצה להסתער, רגע לחזור הביתה בשלום. רגע הוא ארז הלבנון, רגע לירז ליברטי - שמו המקורי.
"אם יש גן עדן", מאת דפנה אנגל, על-פי ספרו של רון לשם, בימוי: משה קפטן, תיאטרון הבימה