"אשה יפה", ה' 21:30, "יס 1"
יותר מ-20 שנה חלפו, והסרט הזה נשאר ממתק אמיתי. אם הסרט עצמו הוא טוב, הרי שהשרידות שלו במבחן הזמן היא כבר פלא של ממש, בעיקר כי לכאורה יש המון סיבות למחות נגד מסריו: מיתוס הזונה המאושרת, סיפור סינדרלה שמלמד כל אישה שאם רק תחכה מספיק, יגיע בסוף האביר על הסוס הלבן, ועוד מסרים מקוממים.
מה כבר אפשר לטעון מול כל אלה? רק דבר אחד: הסרט פשוט מקסים. ג'וליה רוברטס בתפקיד לייזה דוליטל מודרנית, מצליחה להיות בסרט הזה כמעט-סקסית (כך גם ב"נוטינג-היל", מה שמוכיח שהיא פורחת בקומדיות רומנטיות), ריצ'ארד גיר מציג גם הוא משחק שתפור למידותיו, ומעל כולם, גארי מרשל הבימאי שיודע לפזר אבקת סוכר מעל הכול, בדיוק במינון הנכון.
אם אחרי "אשה יפה" חסר למישהו מעט אקשן בטעם של פעם, הוא מוזמן להישאר מול המסך (ממילא לא צריך לקום מחר בבוקר לעבודה) עד 00:24 ולעבור ל "יס 4" אל "הסנדק 2", סרט ההמשך הטוב ביותר בכל הזמנים, שבו רוברט דה-נירו נכנס לנעליו של מרלון ברנדו ומגלם את ויטו קורליאונה הצעיר, בעוד מייקל קורליאונה, היורש, רק הולך ומתחזק, אבל מאבד בדרך את משפחתו.
שנית מצדה לא תברח
"תלמה ולואיז", ו' 22:00, MGM
גם הסרט הזה כבר בן 20, וגם הוא צובר עם השנים רק יותר הערכה. אם עד ל"תלמה ולואיז" היה משבר גיל ה-40 נחלתו של המין הגברי בלבד, הרי שלאחריו ניתן דרור גם לתסכולים הנשיים של אמצע החיים, או במילים אחרות: העובדה שאישה מתחתנת ויולדת, היא לא הסוף אלא רק ההתחלה.
רידלי סקוט ביים את הסרט הנפלא הזה שבשמיו זוהרות סוזאן סרנדון וג'ינה דיוויס: שתי נשים שנמאס להן להיות מנוצלות כל העת על ידי הגברים בחייהן. משום כך הן אורזות את עצמן ויוצאות למסע בסגנון הכי גברי שיש: עם מכונית פתוחה ואקדח טעון - שגם יורה, כשברקע מתנגנת מריאן פייתפול עם הבלדה על לוסי ג'ורדן.
המבצע הופך מהר מאוד לאקט שבסיומו בוחרות השתיים, בפראפרזה פמיניסטית על מיתוס מצדה, למות כבנות חורין ולא לחיות כקורבנות. או אם תרצו: "לעשות את בראד פיט ולמות". מעבר להנאה שבצפייה בסרט, מספקת הפרספקטיבה ההיסטורית הקצרה גם כמה הרהורים על תפקיד האישה בקולנוע ובטלוויזיה לפני "תלמה ולואיז" ואחריו. לא תמיד הלקח הוא פמיניסטי במיוחד, אבל הנה נקודה למחשבה: מישהו יכול לדמיין את "עקרות בית נואשות" למשל ללא "תלמה ולואיז"?
רק מצוירת ככה
"מי הפליל את רוג'ר ראביט?", שבת 19:45, "יס 5"
סיפור שהיה באמת: לפני 20 וכמה שנים, פוקארה, נפאל. עבדכם הנאמן יושב בחצר אחד הגסט-האוסים שעל שפת האגם, במצב צבירה כמו שרק מי שירד מרכס האנפורנה אחרי טיול די מפרך של 3 שבועות יכול להגיע אליו.
לפתע נמשך מבטי לשולחן שמאחוריי: ישבה שם אישה יפיפייה, גבוהה, בלונדינית, עוצרת נשימה ממש. לקח לי בערך חמש דקות לקלוט שהגבר הלא מאוד מרשים שיושב לצידה הוא מיק ג'אגר... ככה זה כשאתה בוהה במשך חמש דקות בג'רי הול. מסתבר שהגברת הול לא שימשה השראה רק עבורי: בדמותה אוירה ג'סיקה ראביט, הדמות המצוירת הכי סקסית בתולדות הקולנוע, בסרט חצי מצויר שסימל את תחייתם של הסרטים המצוירים שבהם מפורסמים מעניקים את קולם לדמויות מונפשות.
הקומדיה החביבה הזאת מצליחה להצחיק ילדים ומבוגרים כאחד גם אחרי יותר מ-20 שנה. "השופט" עודנו מפחיד כשהיה, בוב הוסקינס בתפקיד אדי, הבלש האלכוהוליסט, עדיין נוגע ללב, והאנימציה עודנה מרהיבה. כנסו את המשפחה לסלון אל מול הסרט הזה - ותזכו לשעתיים של נחת.