הרבה טענות וטרוניות שמעתי נגד העלאת גיל הפרישה של נשים לגיל 67, כפי שהמליצה הוועדה הציבורית להעלאת גיל הפרישה לנשים שהקים משרד האוצר. המגוחכת שבהן יצאה דווקא מפיה של אישה פמיניסטית שטענה כי "לנשים איך כוח לעבוד עד גיל 67".
כשנתקלתי בטענה הזו כבר לא יכולתי לשתוק. בעיקר לא הצלחתי לרדת לסוף דעתן של הפוליטיקאיות שבחבורה, שקוראות בכל תוקף לגנוז את החלטות הוועדה.
אם חושבים ומנתחים לעומק את סוגיית גיל הפרישה של נשים כפי שנהוגה כיום (נשים פורשות בגיל 62 וגברים בגיל 67) מדובר דווקא בעוולה חמורה שהגיע הזמן לתקנה. חשבו רגע על המעסיקים ששוקלים פיטורי עובדים. את מי הם יעדיפו לפטר? את העובדים שיוצאים בקרוב לפנסיה ולא כדאי לקדם אותם, או את אלו שיכולים להחזיק מעמד במקום העבודה יותר שנים, להתקדם ולהתפתח?
מעבר לכך, לא עדיף, לנו הנשים, לעבוד עד גיל מבוגר, להעסיק את עצמינו וליהנות מעשייה? מה יותר עדיף, לצאת לפנסיה מוקדמת, לשבת בבית, לא לעשות כלום וגם להרוויח פחות כסף בפנסיה, או ליהנות מעשייה, עבודה ופרנסה? לי התשובה ברורה - לעבוד. אבל, כנראה שלרבות מאיתנו התשובה לא ממש ברורה; או יותר נכון, לא מתאימה.
טענה נוספת שנשמעה לי מופרכת היא הטענה שנשים רבות מפוטרות כבר בגיל 50 ולכן במקום 12 שנה עד לפנסיה תהיה להן תוספת של 5 שנים, משמע 17 שנה עד לפנסיה, ללא הכנסות. נשאלת השאלה: האם באמת משנה לאישה שמפטרים אותה בגיל 50 אם נותרו לה 12 שנה לפנסיה או 17? ובכלל, אם נותרו לה 17 שנה לפנסיה זה רק מחייב אותה להתאמץ יותר למצוא עבודה ואולי אפילו מחייב אותה לפתח וליצור עבודה ראויה ומתגמלת יותר.
כפי שאני רואה את זה, יותר שנות עבודה מעניקות לנו יותר אפשרויות והזדמנויות להצלחה. למה לא לשוב חיובי? למה לא להפוך את השנים הללו שנוספו לנשים, לשנים של יצירתיות, יזמות ופרודוקטיביות?
כך שלכל הנשים שמחפשות צדק ושוויון, דווקא העלאת גיל הפרישה לפנסיה היא הזדמנות להילחם על זכויות אמיתיות שנסתרות מעינינו, הנשים. להילחם על הדברים שמפריעים לנו להתפתח. קחו למשל את נושא הטיפול בילדים. למה שלא נדרוש להתקין פינות החתלה בשירותים הציבוריים של הגברים. איך זה שרק אנחנו, הנשים, "נהנות" מפינות החתלה בשירותים. למה לגברים לא נותנים הזדמנות גם ליהנות מכך? לכאורה, פרט פעוט, אך משמעותי שעשוי לחולל שינוי תפיסתי בכמיהה לשיווין בין המינים.
למה שלא נתעקש להאריך את שנות העבודה, ובמקביל נדרוש לחייב מקומות עבודה לשחרר מדי פעם את הגברים בשעה 16:00. שיוציאו הם את הילדים מהגן. שייהנו הם עם הילדים של השכנים בגינה הציבורית, כך שיתאפשר לנו, הנשים, לעבוד יותר שעות, להתמקצע וליהנות מעשייה ופרודוקטיביות למשק.
ובכלל למה שהם לא יהיו אמונים על הבישול בבית. אם הגברים כל כך טובים במסעדות היוקרה שמתהדרות בשפים ולא בשפיות, זה אומר דרשני. זה חושף כי לגברים יש יכולות מטבח מופלאות. אז בואו נאדיר את שמם גם בקולינריה הפרטית שלנו ובדרך בואו ניתן להם הזדמנות לקחת חלק במטלות הבית.
במקום להיות מקובעות בסטיגמות ומיתוסים, שהחלטנו לעצמנו, בואו נפסיק עם ההלקאה העצמית. נפסיק להעניק לפוליטיקאיות לפני הפריימריס במה לאמירות פופוליסטיות לא הגיוניות, שבעיקר מחלישות את מעמד האישה, ושהן בניגוד מוחלט לרעיון השוויון. ובואו ניתן לעצמנו הזדמנות אמיתית לשוויון. כי דווקא העלאת גיל הפרישה לפנסיה היא החלטה אמיצה שמאפשרת לנו, הנשים, לדוג דגים ואולי אפילו ליהנות מהסעודה.
דבי קאופמן היא גרושה, אמא, עובדת כעצמאית ושכירה, מחברת הספר "חלום של שוק" שמספר את סיפור התנפצות בועת ההיי-טק שראה אור ב-2003. היא חברת הנהלה במרכז המחקר של אוניברסיטת חיפה ומשמשת דח"צית בחברת שלדנקו.