"חי בלה לה לנד" שעלתה ב"יס" וערוץ המוזיקה המזרחית שתשיק בקרוב "רשת", הם מהלכים עסקיים מתבקשים. ערוצי הטלוויזיה ממשיכים לרתום לשירותם את "המוזיקה המזרחית", "הפופ הים תיכוני", או איך שלא נקרא לניצחונות המוחלטים של אייל גולן, שרית חדד, דודו אהרון וחבריהם על מפת הפופ העברית.
נוכחותם הגוברת בטלוויזיה תעורר כנראה גל נוסף של חרדות, קנאות, ויכוחים והאשמות שיעידו על הכוכבים האלו כאחראים בלעדית לרדידות, לזלזול באינטליגנציה, ולדרדור המחפיר ברמת התרבות הישראלית.
בדיוק אותן האשמות מוטחות יותר מעשור כלפי ערוצי הטלוויזיה המסחריים שמוצגים כמקדשי הבידור הזול והקל, וכיורדים למכנה המשותף הנמוך ביותר. הבעלויות על ערוצי הטלוויזיה המסחריים ושדרות הניהול שלהם נמצאות ברובן המכריע בידיים אשכנזיות למהדרין. אבל, למרבה הפלא, איש לא מאשים את "הטלוויזיה האשכנזית" הירודה, בזמן שרבים ואף טובים מקוננים אודות "המוזיקה המזרחית הקלוקלת".
נופלים עם המיליון
נכון, הכוכבים המזרחיים נמצאים בחזית הבמה בעוד הבוסים האשכנזיים שולטים מאחורי הקלעים. ובכל זאת, הסיבה לכך שהכתובת העדתית במוזיקה מוצהרת בעוד הזהות העדתית בטלוויזיה מטושטשת, עמוקה ועצובה בהרבה. המזרחים תמיד נמוכים, האשכנזים תמיד גבוהים.
אין סיכוי שמישהו יאשים קולקטיבית אשכנזים בהזניית התרבות: אפילו כשהפופ המזרחי הוא כבר הפופ של כלל ישראל, ולמרות שהטלוויזיה האשכנזית מזמן זנחה את דגלי השבט הלבן מעידן הערוץ הראשון. ובעוד באים בטענות ליוצרי פופ מוכשרים ומזרחיים כמו משה פרץ או דודו אהרון, שאחראים רק לשירים שהם מבצעים או כותבים לאחרים, לא קמה זעקה עדתית כנגד בעלי ופרנסי התקשורת האשכנזים. אלו שמעמדות הכוח שלהם בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת ובמרבית תחנות הרדיו הפרטיות, מייצרים יותר נזקים ארוכי טווח מאשר הלהיטים של קובי פרץ או ליאור נרקיס.
ולא, אין כאן "מאפיה אשכנזית" שרוצה לשמר את שלטון המסורת האירופית. להפך: מאז שאלכס גלעדי ב"קשת" אפיין את קהל היעד שלו כ"מסעודה משדרות וברקוביץ' מיבנאל", תקשורת ההמונים רק מחזרת אחרי הטעם ה"מזרחי" שאמור להביא את ממונם של המפרסמים.
הבוסים האשכנזים, אם כן, אחראים יותר מהמוזיקאים המזרחיים לזילות התרבות המקורית, וזאת דווקא כשבמקביל לדיאטה התרבותית שהם מוכרים רוחשת כל הזמן יצירה ישראלית נהדרת במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובשאר תחומי האמנות. אלא שהבוסים האשכנזים מדירים את הקולות הללו, רב תרבותיים ועשירי מסורות, אמונות, טעמים וצבעים, מנוכחות במרבית עסקיהם.
ואחריות הפרנסים האשכנזים למוצריהם כבדה מזו של האמנים המזרחים גם ובעיקר משום שלתרבות ההמונים שלנו, להבדיל, למשל, מאלו באיטליה או בארצות הברית, אין את המותרות להמשיך ולטמטם את הרוב לטובת עושרו של המיעוט. המכנה המשותף הישראלי לא יכול להסתכם בשעשועים ובידור כבריחה בלבד, משום שהבעיות הניצבות בפני החברה והמדינה דחופות וחריפות מדי.
הטמטום והניוון התרבותי משחיתים, ואין בקהילות המקומיות שום אליטה, תקשורתית, כלכלית, פוליטית או אחרת, שתינצל משקיעת הטיטאניק הישראלית. לא כשמחירו הרוחני של הכסף המהיר הוא "האח הגדול" של קופרמן-ניר-זק אשפי הטלוויזיה האשכנזים המקצוענים, או "כסף ואלכוהול" של אשף הפופ המקצוען דודו אהרון התימני. הגיע הזמן שהמצליחנים הנ"ל ייקחו אחריות ערכית ומוסרית לעבודותיהם הכה מכניסות. הכסף הגדול שנחגג על המסך ב"אל תפיל את המיליון" הוא בדיוק הכסף החלול שעלול להפיל אותנו.