גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

1. החלום ושיברו

השקענו ועכשיו אנחנו קוצרים את הפירות. כנראה שמפה והלאה השמים הם הגבול. זהו שלא ממש, מרגע זה הכול נהיה קשה יותר

בואו לרגע ניזכר איך הכול התחיל, מה קרה לנו מיד אחרי ששמענו את שלושת המילים: "שלום כיתה אלף". בחלק מהמקרים נתנו לנו לגדול בשקט יחסית, בחלק אחר לא. איך שיצאנו מארגז החול, עוד בטרם הספקנו להיפרד מהצעצועים והבובות, הלחץ התחיל: "תלמדו, תשקיעו, תעשו שיעורים, תתכוננו לבחינות, תביאו ציונים טובים וכו' - אחרת לא יצא מכם שום דבר". עם הזמן הלחץ התעצם ואיתו הפנטזיות האפוקליפטיות שנעו בין "עם ציונים כאלה כל החיים שלך תהיה סבל", לבין "בסוף עוד תגמור בבית סוהר".

אני לא זוכרת את הנבואות השחורות ב"גרסת הבנות", אבל ה"לחיצים" שבחבורה (ואני ביניהם) למדו, השקיעו, עשו, התכוננו, הביאו, ובסוף הצליחו לגמור תיכון מפואר עם תעודת בגרות לתפארת. עכשיו כל מה שנשאר זה לגמור את הצבא ומשם "השמיים הם הגבול". ככה הבטיחו לנו, מילה במילה.

ואכן, הצלחנו להתקבל לחוג יוקרתי, באוניברסיטה הכי נחשבת, למדנו, השקענו, סיימנו את הלימודים בהצטיינות יתרה, והופ - קיבלו אותנו לעבודה בחברה הכי נוצצת, בדיוק לתפקיד עליו חלמנו מגיל שש. וואלה, ההורים צדקו. השקענו כמו שצריך ועכשיו אנחנו קוצרים את הפירות. כנראה שמפה והלאה באמת השמים הם הגבול.

וואלה? לא ממש, בעצם ההיפך הוא הנכון. ברוב המקרים, מרגע זה ואילך במקום שיהיה קל יותר, הולך ונהיה קשה יותר. ככל שעוברות השנים והקריירה מתפתחת, ככל שאנחנו הולכים ומתמקצעים, ככל שאנחנו צוברים יותר ניסיון ומטפסים בסולם הדרגות, כך מצטמצם לו חופש הבחירה ואיתו האלטרנטיבות המקצועיות. נשמע מופרך? מי שאינו מסכים לטענה זו מוזמן להישאר איתי עוד קצת, כדי שננסה להתמודד איתה בעזרת דוגמה היפותטית.

2. למצליחים קשה יותר

בהנחה שרונן לא נמנה עם ה"מטאורים" הנדירים, הוא עתיד לגלות שבכל יום שעובר מספר האפשרויות שלו הולך ומצטמצם

כדי לפשט את הדברים נדגום בעל מקצוע "פרקטי" - מהנדס, כלכלן, עורך דין, פסיכולוג, רואה חשבון וכדומה - להבדיל מבוגר מדעי הרוח, למשל, שדרכו בחיים המקצועיים עשויה להיות מורכבת יותר, לפחות בשלביה הראשונים.

בואו נניח שהפרקטי (שנכנה אותו מפה והלאה רונן) סיים בהצלחה יתרה לימודים במוסד אקדמי מהשורה הראשונה, שהוא מחוזר מאוד על-ידי שוק העבודה, ואכן בסופו של דבר הוא "נחטף" על-ידי אחת החברות המובילות במשק: אינטל, גוגל, נייס, פרטנר, סלקום, טבע, תנובה - לבחירתכם. רונן מתאמץ, משקיע, תורם, יוזם, ועם השנים הוא צובר ניסיון, מבסס את מעמדו בחברה, מתקדם מקצועית וניהולית, ובמקביל אף משפר את רמת התגמול.

האם אפשר להניח שהוא על המסלול הנכון? שמפה והלאה פתוחות בפניו יותר ויותר אפשרויות? בהנחה שרונן לא נמנה עם אותם "מטאורים" נדירים - שפורצים קדימה במהירות הבזק, תוך שהם משאירים מאחור את הקולגות ירוקים מקנאה - הוא עתיד לגלות שבכל יום שעובר מספר האפשרויות שלו בקריירה הולך ומצטמצם, ואיתן חופש הבחירה. אמנם בשלב זה רונן עדיין לא מודע למצב, להיפך, הוא משוכנע שמזלו שפר עליו, שהוא הולך לשחק אותה במספרים הגדולים - אבל לא לאורך זמן.

3. נורא קר שם בחוץ

המאפיין הבולט שמשותף לרבים מהמנהלים שחשים תקועים הוא מידה לא מבוטלת של נאיביות בתפיסתם את שוק העבודה ואת מבנה התחרות

בנקודה מסוימת רונן מתחיל לרצות עוד. עוד קידום, עוד שכר, עוד הערכה, עוד השד יודע מה. הוא משוכנע מעבר לכל ספק (בצדק או שלא), שמגיע לו יותר וכמה שיותר מהר, וכשמאמציו לקבל את מבוקשו בארגון אינם נושאים פרי, מתחיל להיבנות תסכול ובמקביל הוא כנראה יפנה לחפש אלטרנטיבות בחוץ.

או אז, המציאות תתחיל לטפוח קלות בפרצופו, למרות שבדרך-כלל ייקח לו די הרבה זמן להבין את מלוא התמונה. אני מזכירה לכם שמדובר באדם שעד כה הלך לו די בקלות, שמבחינתו אין שום סיבה שהדברים ישתנו. הוא מאמין בכל לבו שמה שהיה הוא שיהיה. דהיינו, שברגע שהוא יוציא את החוטם החוצה הוא ימצא את מבוקשו.

רונן מתחיל להפעיל קשרים, להיפגש עם אנשים, לדלג במרץ בין חברות ההשמה, להפיץ קורות חיים לכל עבר, אבל הדברים לא מתפתחים כמו שהוא ציפה. בדרך-כלל בנקודה זו אני פוגשת אותו, או יותר נכון מנהלים במצבו. רק שבניגוד לרונן, האנשים הללו הם לגמרי לא היפותטיים והקושי שלהם הוא אמיתי לחלוטין.

התלונה שחוזרת על עצמה היא תקיעות וחוסר הצלחה לפרוץ את המחסום, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים. המאפיין הכי בולט שמשותף לרבים מהמנהלים הללו הוא מידה לא מבוטלת של נאיביות בתפיסתם את שוק העבודה ואת מבנה התחרות בשוק, נאיביות שלא הייתם מצפים למצוא אצל אנשים עם הרקורד המקצועי והניהולי שלהם. מערך הציפיות שלהם גם הוא נאיבי בהתאמה, כאשר זו הסיבה העיקרית לתסכול ולתחושת התקיעות.

במילים אחרות, ברוב המקרים מצב הקריירה האמיתי שלהם הוא טוב (עד טוב מאוד), רק שסובייקטיבית הם מרגישים אחרת. כלומר, הם לא באמת תקועים הם רק מרגישים ככה. זה בדיוק הזמן להפשיל שרוולים, ובלית ברירה להתחיל ולעמת אותם עם כמה עובדות בסיסיות לגבי לשוק העבודה.

4. חמש עובדות על שוק העבודה

1. ככל שמתקדמים בקריירה, מספר הצעות העבודה קטן

אכן לגמרי טריוויאלי, אבל מי שלא מורגל בחיפוש עבודה אקטיבי, נוטה בדרך כלל להניח שהיצע התפקידים בשוק גבוה ממה שהוא בפועל, במיוחד אם מפעם לפעם ניסו "לצוד" אותו חברות אחרות. ניסיונות הצייד הללו גורמים לעתים קרובות לעיוות גדול בציפיות, ולהתעלמות מוחלטת מהמתמטיקה הכי פשוטה: שאת רוב הצעות העבודה מקבלים אנשים עם ניסיון של שנה-שנתיים בתחום העיסוק שלהם, ומשם והלאה זה רק הולך ופוחת. טריוויאלי, אבל אנשים נוטים להתבלבל ולצפות להתנהלות אחרת כאשר הם אלה שמחפשים עבודה.

2. רוב ההצעות בקריירה הן לתפקידים פחות טובים

שוק העבודה שואף לגייס את האנשים הכי טובים שהוא יכול, שיהיו מוכנים למלא תפקיד ספציפי. מכיוון שכך, באופן אוטומטי המגייס חושק באלה שהוכיחו הצלחה בתפקיד בסדר גודל כזה לפחות. המשמעות הפרקטית היא שמרבית ההצעות שיקבל אדם במהלך חייו המקצועיים יהיו, בהגדרה, לתפקידים שהם נחותים יחסית לתפקידו הנוכחי. מכאן נגזרת העובדה המצערת הבאה.

3. לא מתקדמים במעבר בין חברות

בניגוד למה שרוב האנשים מאמינים (או מקווים), קידום אמיתי במעבר בין חברות הוא נדיר מאוד, כאשר הסיכוי להתקדם בארגון בו אתה עובד גדול לאין שיעור. למה? כי לחברות אין סיבה לגייס מבחוץ מישהו שעוד לא עשה תפקיד בסדר גודל של התפקיד אותו הן מעוניינות לאייש, כאשר השוק מפוצץ באנשים שכבר מילאו תפקיד בקליבר הזה לפחות. לכן, במעבר לארגון אחר אנשים במקסימום משמרים את מעמדם מבחינת תפקיד וערך השוק, כשברוב המקרים הם בעצם "מתקדמים לאחור".

הדוגמה הכי בולטת היא של מספר 2 בארגון גדול, שנענה להצעה לעמוד בראש ארגון קטן. על הנייר תואר המנכ"ל עשוי להישמע כקידום, אבל בפועל הקריירה שלו הלכה אחורה בצעדי ענק. האדם הזה שלף עצמו מהמגרש של הגדולים, והתנדב מרצונו החופשי לעבור לשחק במגרש של הקטנים, ובתמימותו הוא עוד חושב שזה קידום.

4. ככל שהשכר גבוה יותר, מספר האלטרנטיבות קטן

על פניו נשמע כמו "צרות של עשירים", אבל מי שמשתכר בחלק הגבוה יותר של הסקאלה אמור לדעת שקשה מאוד לשכפל את התנאים הללו, ובוודאי לשפרם. אבחנה זו מתייחסת גם לאלה ששכרם האבסולוטי גבוה מאוד (נגיד 40 אלף שקל בחודש וצפונה), וגם אלה ששכרם גבוה רק באופן יחסי.

כלומר, גם אם שכרך הוא אלפי שקלים בודדים בלבד - אם הוא גבוה יחסית למקובל בשוק בתפקידים מקבילים בזמן נתון, יהיה קשה מאוד לשחזרו. אין לכם מושג כמה אנשים, כולל מנהלים בכירים, לא באמת יודעים מה רמת השכר שלהם יחסית לשוק, טעות אלמנטרית שעלולה להוביל לטעויות קריירה מהמעלה הראשונה.

5. קשה מאוד לנוע בין שווקים ומגזרי תעסוקה

ככל שאנחנו יותר מקצועיים בשוק מסוים, טווח האלטרנטיבות המקצועיות שלנו הולך ומצטמצם. למשל, אדם שמרבית ניסיונו המקצועי הוא בשוק התקשורת, יגלה שקשה לו מאוד לפרוץ את מחסום השוק ולהגיע לראיונות לתפקידים מקבילים בשווקים אחרים. כנ"ל לגבי זה שהניסיון שלו הוא בתחום הקמעונאות, הנדל"ן, שוק ההון, המזון וכו' (שלא לדבר על ניסיון לנוע בין מגזרים במשק, למשל מהציבורי לעסקי).

שוק העבודה בנוי על התמחויות וכמעט תמיד הוא יעדיף אנשים שהם Ready-made , "מין המוכן", במקום כאלה שזקוקים לזמן הכשרה ארוך, ולא חשוב כמה פעמים נכתוב בקורות החיים: "יכולת לימוד עצמית גבוהה ומהירה". מכאן נגזרת התופעה המדכאת במיוחד - כמעט אפס סיכויים להסבה מקצועית מוצלחות, במיוחד למי שמעוניין גם להישאר שכיר, גם לשמר פחות או יותר את רמת השכר, וגם לעשות הסבה לתחום חדש לחלוטין.

5. מה יגידו אזובי הקיר?

ומה עם אלה שההשכלה שלהם פחות משובחת, שההישגים שלהם לא יוצאים מגדר הרגיל, שמועסקים בחברות קטנות, עלומות, עם נטוורקינג עלוב?

אם רונן ודומיו חשים שהם תקועים, שהם לא מצליחים לפרוץ את המחסום, להרחיב את טווח האלטרנטיבות, לשמר את חופש הבחירה; מה יגידו אחרים? אלה שההשכלה שלהם פחות משובחת, שההישגים שלהם אינם יוצאים מגדר הרגיל (אני כבר לא מדברת על חסרי ההשכלה שבחבורה). מה עם אלה שמועסקים בחברות קטנות, עלומות, לא ממותגות, בתפקידים פחות אטרקטיביים, עם נטוורקינג עלוב למדי?

במילים אחרות, מה עם חופש הבחירה של אלה שערך המותג שלהם וערך השוק שלהם נמוכים לאין שיעור לעומת רונן וחבר מרעיו? ועוד לא אמרנו כלום על המקשישים שבחבורה, אלה שחרב הפיטורין מרחפת להם מעל הראש יום-יום, שעה-שעה. טרם התייחסנו למפוטרים שערך השוק שלהם נמוך יותר בהגדרה (שהרי עובדים-עובדים שווים יותר מעובדים-לא-עובדים), שלעתים קרובות נאלצים לחזור שנים אחורה רק כדי להתפרנס.

6. כמעט תמיד יש מה לעשות

נשמע מדכא? רק עבור מי שמתעקש לדבוק ב"אסטרטגיית בת היענה", כל האחרים צריכים ללמוד את המפה ולהקפיד על מספר צעדים בסיסים

נשמע מדכא? רק עבור מי שמתעקש בכל כוחו לדבוק ב"אסטרטגיית בת היענה", מי שמקפיד שנים על גבי שנים להתעלם מהמציאות ולהיצמד לכל מיני קלישאות חבוטות שזמנם עבר, ולפתח ציפיות בהתאם. כל האחרים לומדים עם הזמן, שהשאיפה הכמוסה והאנושית לשמר בכל שלב בחיים את היכולת לבחור מחדש (השכלה, קריירה, בני זוג, חברים, מקום מגורים וכן הלאה) או לשנות בחירות עבר שאכזבו - אינה תמיד ריאלית.

אז למרות כל מה שנאמר עד כה ולמרות התחושה שאולי באמת קצת "עבדו עלינו", מניסיון רב שנים ברור לי - הלכה למעשה - שכמעט תמיד יש מה לעשות, ובתנאי שקודם כל לומדים את המפה ומקפידים על מספר צעדים בסיסים:

1. לימוד יסודי של שוק העבודה הרלוונטי (ושווקים נושקים), וכיצד הוא מתנהל.

2. מיפוי המנופים המקצועיים והשיווקיים שלכם (וכמוהם החסמים), וערך השוק הנגזר מהם.

3. הגדרת מטרות ריאליות לטווח הארוך (10 שנים), ו"גזירת" מסלולי קריירה חלופיים (לפחות שניים).

4. ביסוס ערך המותג שלכם בקרב קהלי המטרה שהוגדרו, באופן שיתמוך במטרות הקריירה שכלם.

5. ביצוע בקרה שוטפת על התקדמות התכנית, כולל הערכת מטרות מחודשת (לפחות אחת לשנה).

- הכותבת היא יועצת לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com