בין העיסוק הרב במעבר הדרמטי של חילוניים לעולם החרדי ושל חרדים שחזרו בשאלה, נשארו הדתיים-לאומיים שחזרו בשאלה מוזנחים משהו. מבחינה מסוימת, יש הצדקה להזנחה זו. הרי מדובר במעבר מתון יותר, בהיותו בין עולמות קרובים יותר. אבל אפשר לראות את הדברים גם מעט אחרת. הדתל"שים (דתיים לשעבר) הם ציבור גדול, כ-20% מהנוער הדתי, רבים מהם התברגו בעמדות מפתח והם משמשים חוט מקשר חשוב בין הציבור הדתי לחילוני. בתופעה זו מתמקד "הדתל"שים", ספרה של פוריה גל גץ, דתל"שית בעצמה.
לא מבורות אלא מבחירה
הספר עומד על מספר מגמות מעניינות שנוגעות לציבור הזה של הדתל"שים בשני העשורים האחרונים. למשל, אם בעבר חוזרים בשאלה היו נטמעים בחברה החילונית, היום הם חיים בתחום האפור שבין הציבור הדתי לזה החילוני. מבחינה תרבותית, דתל"ש נשאר במידה מסוימת דתי. הרי הוא לא מוצא עצמו שייך לגמרי גם בסביבה החילונית, מתוך המטען הדתי שלו, מתוך הדברים ביהדות שהחליט שלא להשאיר מאחוריו, אלא להמשיך לדבוק בהם. פה הוא גם הופך לעתים למליץ יושר של הדת והדתיים. לא לחינם גם אורי אורבך, הדתי למהדרין, מדבר על התרומה הזו של הדתל"שים לחברה הדתית, בהיותם מפחיתים סטריאוטיפים על האחרונה בחברה החילונית. לדבריו, הם גם מועילים בכך שהם מעוררים דיון. הם מוציאים חברה מתרדמת לעוררות מחשבתית ובכך מזרימים לה חיים חדשים. מנגד, גם הציבור הדתי מקבל ביתר פלורליזם את בניו ובנותיו "הסוררים" (אגב, בנות הרבה פחות חוזרות בשאלה, כנראה כי יש להן פחות דרך חזרה לחברה הדתית, אם ירצו בכך).
לפי הספר, יש אמירה גם בעצם הבחירה להיקרא "דתל"ש" במקום סתם "חילוני". גל גץ טוענת שהרצון הוא לקבוע כי הוא שומר על קשר עם הדת והדתיים. אלא שאפשר גם להבין זאת (כמעט) להיפך - להגיד שאין מדובר באחד שהוא חילוני כי נולד כזה, אלא במי שבחר להיות כזה. לא חילוני מבורות, אלא מבחירה.
חייהם יוצאי הדופן של הדתל"שים מספקים בספר כמה סיפורים מעניינים. למשל, על דתל"ש שמצא עצמו מגונן בחירוף נפש על החברה הדתית בימים שאחרי רצח רבין, או נקמה של דתל"שית ממוצא מזרחי במנהלת לשעבר מבית-הספר הדתי צייטלין, האשכנזי והמתנשא. מעניין הוא גם העיסוק במקרה המיוחד של דתל"שים מהתנחלויות, שם לעתים ה"מרד" הוא כפול, כאשר החריגה מהאידיאולוגיה של גוש אמונים מייסרת את ההורים אף יותר מאשר העזיבה את הדת.
עיקר הביקורת שעולה בספר מצד הדתל"שים כנגד הציבור ממנו יצאו, מתמקד בהקפדת יתר (כמו אורך החצאית אצל בנות) ובגילויי צביעות שאינם מעודדים שם לשאול שאלות. האם חסר פה משהו? הרי היינו מצפים שמרכיב עיקרי בחזרה בשאלה יהיה ערעור על עקרונות האמונה והדת. קרי, הסקה למשל שאין אלוהים באופן הציורי שמתואר בכתובים, או שאם הוא קיים, הרי שאין הוא רב חסד ואוהב, אלא נוקם, כועס ושוב כועס, הומופוב, שוביניסט וכו', או הרלוונטיות בימינו של חוקים בדבר הקרבת קורבנות או החזקת עבד כנעני. יש אמנם התייחסות לכך מדתל"ש אחד, שמגדיר עצמו כפרשן החוסה תחת הכינוי "הרד"פ", הלא הוא דרור פויר מ"גלובס", אבל בדיון הארוך על דתל"שיות, השאלה עד כמה הערעור על האמונה ומצוות הדת הוא רכיב מרכזי בהחלטה להפוך לדתל"ש, נותרת עניין לא סגור.
בהקשר הזה נביא את טענתו של התסריטאי אודי ליאון בספר שהדתל"שים נהנים מכל העולמות - הם זוכים בחופש שנותן החילוני, אך נותרים מחוברים לקהילתיות ויתר הערכים הנוחים שבחברה הדתית. אפשר למצוא בכך קטרוג כלפיהם, בהיותם סוג של קונפורמיסטים. האם הם כאלו? נדמה שקבוצה זו קשה במיוחד לקטלוג כמין אחד.
"הדתלש"ים" מאת פוריה גל גץ. הוצאת עם עובד, 233 עמודים.