"כוכב נולד", יום ד' 21:00, ערוץ 2 קשת
בכוונה חיכיתי עד לאמצע, כמעט סוף העונה הנוכחית, כדי להתייחס ל"כוכב נולד", אחת הוותיקות בתוכניות הריאליטי שעל המסך. חיכיתי, כי במשך השנים הפכה התוכנית הזאת לשם נרדף לתרבות האינסטנט, אולי בגלל שמה, אולי בגלל שהחדירה ללקסיקון את תופעת ה-SMS'ים, אולי בגלל נרגנותם של זמרים ותיקים שהבינו כי אין להם ברירה אלא לשתף פעולה - או לצלול לתהומות הנשייה.
אלא ששנה רודפת שנה, ולמרות שניתן להתווכח על מידת הצלחת הקריירה של "הכוכבים הנולדים" במיל', הרי שלא ניתן להתעלם מכמה אלמנטים חיוביים בהחלט שמסבירים מדוע ממוקמת התוכנית הזאת, גם אחרי 8 שנים (העונה היא העונה התשיעית), בצמרת טבלאות הרייטינג.
"כוכב נולד" היא בעיני הוכחה שהמושג "ריאליטי" לא עומד בסתירה לפרמטרים שמבקש הרגולטור לקדם: יש בה שילוב של מרכז ופריפריה, ביטוי לזרמים שונים בתרבות הישראלית, התגייסות למען הקהילה, תכנים עבריים מקוריים, וייצוג הולם לבני שני המינים.
אין בה תחרות שבה צריך המתחרה למרפק את דרכו להצלחה בעזרת תככים וקומבינות, אין בה תכנים מיניים בוטים (האמת? כמעט שאין בה בכלל), והיא מתאימה "בול" לסלון של משפחת ישראלי: מוכרת, שמרנית משהו, בגובה העיניים וחמימה.
אני לא מבקש להיתמם: מדובר בתוכנית של טלוויזיה מסחרית שמעודדת אנשים צעירים לחלום ואותנו לשלוח SMS'ים כדי להגשים את חלומם. יש בה שילוב של תכנים שיווקיים, אין בה (כמעט) יצירה מקורית והיא מסיטה את מרכז הכובד מהיצירה לביצוע.
אז מה? בעונה הנוכחית יש צמד חמוד (שהודחו למרבה הצער) שמבצע שירים על התפר בין להקת הנח"ל ל"כוורת", דרך "זוהר ארגוב וונאביז" ועד לפנומן אחד בשם דוד לביא, שצריך לקרות משהו מאוד דרמטי כדי שלא יזכה בבכורה.
יש בה את רוב הגוונים שמהם עשויה החברה הישראלית, ואפילו אני, מבין די קטן במוזיקה, מכיר את רוב השירים שמבוצעים במסגרתה.
לא חייבים לאהוב את זה כמובן, אבל מי שלא אוהב את "כוכב נולד" חייב להודות שהוא לא ממש משתגע על הישראליות עצמה.
שלא ייגמר לעולם
"אהרוני וגידי על דרך המשי", יום ד' 22:00, ערוץ 10
אם יש לי בכל זאת בעיה עם "כוכב נולד" של העונה, הרי שהיא רק בגלל שב-22:00 אני מוכרח לשלטט לערוץ 10.
לפני כחודש, עת שודרה לראשונה, כתבתי כאן על תוכניתם החדשה של ישראל אהרוני וגידי גוב. כמה פרקים שודרו בינתיים, ואני שמח לומר שהרושם הראשוני נותר טוב כשהיה.
אהרוני וגידי מצחיקים אותי, מגרים לי את בלוטות הטעם ואת הסקרנות. הדינמיקה ביניהם כבר מוכרת ועדיין משעשעת, והסקרנות הילדותית של אהרוני, כשהיא עטופה בציניות המפורסמת של גידי, היא ממתק טלוויזיוני שאין רבים כמותו.
אני מודה שאולי אני לא אובייקטיבי מספיק: כגרגרן בדיאטה, הקלוריות היחידות שמותר לי לצרוך בלי חשש להשמין הן אלה שנשפכות מתוכניות הבישול (אם כי לפעמים אני נשבר וניגש למטבח להתחרע על פריכית בקוטג'. סליחה, מה פתאום קוטג'? אני מצטער אדוני השוטר, אבל אין לי מושג איך הגיע לכאן הקוטג' הזה. זה לא שלי, עשיתי טובה לחבר שלא מכבד את החרם), אבל נדמה לי שגם ללא הניואנס הזה, התוכנית הזאת שהתחילה טוב מהדקה הראשונה, לא מאבדת את התנופה.
חבל רק שאפילו דרך המשי הארוכה,תגיע בשלב כלשהו לנקודה האחרונה במסע. אי-אפשר להמשיך אותו גם לצפון-מערב, נניח בעקבות הוויקינגים?