בגוף הם מביניםאלבומי מחווה לאמני עבר הפכו עם השנים לפרויקטים בעלי ערך מוסף מזערי, וברובם השלם קטן בהרבה מסכום חלקיו. והנה מגיע יוצא הדופן: מחווה מעולה ומתגמלת שמחמיאה גם לאחד האבות המייסדים של הפופ המודרני וגם לחלק ניכר מהמשתתפים בה.
באדי הולי שנהרג בתאונת מטוס ב-1959 בגיל 22, הותיר שירים מצוינים ומסורת חדשנית. היו לפניו כוכבי פופ וריתם'נ'בלוז שיצרו את שיריהם בעצמם, אבל הולי היה הראשון שיצר את מרבית שיריו היישר לפורמט של להקת רוק'נ'רול, למלוויו הקבועים, "הצרצרים". ולכן לא מפתיע שגם הביטלס וגם הרולינג סטונס ביצעו משיריו, כמו שעשו מאז ראשית שנות ה-60 עוד אלפי אמנים.
באחת מפסגות האוסף החדש, שמצדיע למורשת של הולי, פאטי סמית' מבצעת את "מילים של אהבה" שלו שחידשו גם הביטלס. לטעמי זה הביצוע הכי יפה אי פעם לשיר. ומי ששר אותו בביטלס היה לא אחר מאשר פול מקרטני, שאחראי לפסגה השנייה ב"Rave on", בגרסתו ל"זה כל-כך קל(להתאהב)".
אם סמית' מגישה מעין שיר ערש קסום, מקרטני מפגין כאן את ההגשה הקולית הכי מכוסחת שלו מאז "הלטר סקלטר" מהאלבום הלבן של הביטלס. הוא נשמע כשילוב בין ליטל ריצ'ארד לבין מטיף כנסייתי מטורף. זה מקרטני שחור משחור, בוער מהורמו נים, סקסי כמו שד. מקרטני סיפר לאחרונה שבעקבות מפגש שלו עם דייב גרוהל מהפו פייטרז הוא שוקל להקליט אלבום שכולו שיבה לרוקנרול מחוספס, "גאראז'י", ברוח שנות ה-50 וה-60, נוסח הביטלס בראשית דרכם בהמבורג.
לפי האנרגיות משולחות הרסן שלו כאן, הלוואי שהתכנון אכן ייצא לפועל. מקרטני נשמע כמו הזמר הכי צעיר פה, אבל לא חסרות ב-Rave on גם הברקות של מי שיכלו להיות נכדים שלו.
סי לו מעיף את Baby, I Don't Care, שבעבר חידשו בין היתר אלביס פרסלי וג'וני מיטשל, ב-93 שניות של שעשוע טהור. קיד רוק , כוכב-על של אמריקה התיכונה, נותן פה לטעמי את ההגשה הכי מרגשת של חייו, כש-Well All Right שלו נשמע כאילו הוקלט ב-1965 בדרום ארצות הברית: חם, מחוספס, מלא נשמה, עם כלי נשיפה והקשה שלקוחים היישר מבית הספר הגבוה לסול של אוטיס רדינג וסם אנד דייב.
פלורנס וולץ' האנגלית מפתיע ולוקחת את אחד הלהיטים הכי גדולים של הולי, Not fade away לטריטוריה קולית נוסח גרייס סליק מהג'פרסון איירפליין. ייתכן שכאן מתחיל המסע שלה ושל להקתה לקראת אלבומם השני שיעמוד בסימן כיבוש אמריקה. גם מיי מורנינג ג'אקט מטפלים היטב ב"דרכי אהבה אמיתיות", ופיונה אפל עם ג'ון בריון מגישים את "כל יום" בתמימות מתוקה אופיינית לשנות ה-50.
עדכון מלא כבוד
הרגעים הכי חלשים מתרחשים דווקא אצל נציגי הרוק היחסית צעיר. ג'וליאן קסבלנקס מחמיץ את השיר שנתן לאלבום את שמו ושנשמע כהמשך לבינוניות אלבום הסולו שהוציא ללא הסטרוקס בשנה שעברה. ומודסט מאוס לקחו את That will be the day הנהדר למקום כבד ומעיק ועיקרו את המתח שעושה את השיר, המתח בין המילים הכבדות לבין הלחן והמקצב הקלילים.
אבל אלו שתי החמצות יחידות באלבום שכולל עוד רגעים נפלאים של לו ריד (שבקרוב יוציא אלבום שלם עם מטאליקה!!!), הבלאק קיז, ג'ון דו וג'ני או. קלאסיקות פופ הגיטרות של הולי כתובות לעילא, וזה לגמרי לא מובן מאליו שמגוון כה גדול ונרחב של אמנים יצליח גם לתת להן פרשנות אישית וגם, פרט לשני המקרים לעיל, לא לפספס ולו פעם אחת.
מי שגדל על המוזיקה המקורית של הולי וכל מי שאוהב את פול מקרטני פשוט חייב את Rave on בחייו. וגם אוהדי האמנים הצעירים יכולים ליהנות מהעדכון מלא הכבוד, הכישרון והאהבה שמתרגם את אחד מהאבידות הצעירות הראשונות בשרשרת מתי הרוקנרול היישר לזמננו. קצת מצער להרהר בכך שהיום נדיר למצוא אלבומים שיוצאים ממוזיקת גיטרות ומביאים לעולם כה הרבה חדווה, שמחת חיים, תשוקה ועונג שהינם בו זמנית אינטליגנטיים וישירים. אבל זה לא המקום לדון בתוגת הרוקנרול העכשווית. עדיף להתמלא ולהתעשר בחגיגה הנוכחית סביב ועם המורשת של באדי הולי. אלבום חובה.
