"ניוז אוף דה וורלד", צהובון ימי א' הנפוץ ביותר בבריטניה שנפח את נשמתו בנסיבות מחמירות במיוחד בתחילת השבוע, לא היה בכל 168 שנות קיומו צהובון. היו שנים שבהן היה עיתון רציני ומכובד שייצג את המיינסטרים הבריטי - עד שב-1969 הגיע אליו רופרט מרדוק, בעל קבוצת עיתונים משגשגת באוסטרליה.
מרדוק קנה את העיתון, הושיב יועצים שיבדקו היכן הפוטנציאל להגדלת התפוצה, והם הגדירו את קהל היעד החדש שלו - הוורקינג קלאס והלואר וורקינג קלאס.
הצרה היא שאותם יועצים ויורשיהם, שהעלו את מרדוק למעמד איל המדיה המשפיע ביותר בעולם המערבי (ובהונג-קונג) לא הבינו מעולם היכן לעצור, או שהבינו את ההיפך - שכל האמצעים כשרים להשגת הסקופ. התחרותיות האדירה של העיתון פיתחה אצלו את הצד האפל, הרבה מעבר לקו האדום הפלילי.
הקש ששבר את גב העיתון הגיע בשבוע שעבר, אחרי שהתברר כי ההאזנות של חוקרי וכתבי העיתון שיבשו את חקירת הרצח של מילי דאולר, נערה בת 13 שנעלמה ב-2002. מאז החשיפה הזו היתה בריטניה כמרקחה.
משטרת לונדון פרסמה הערכה לפיה הצהובון פגע ביותר מ-4,000 בני אדם והאזין גם למשפחות שיקיריהן נפגעו בפיגועים כמו הפיגוע ברכבת התחתית של לונדון ב-2005, ולידוענים כמו יו גרנט וגווינת פלטרו. החשדות גלשו אפילו ל"סאנדיי טיימס" ששיחד שומרים של בית המלוכה.
מרדוק נאלץ לעזוב בחופזה את כנס התקשורת והטק השנתי היוקרתי בסאן ואלי באיידהו ולהמריא ללונדון כדי לנסות לבודד את יתר האימפריה שלו מההידבקות במשבר. מזעור הסיכונים כלל גם את השעיית הצעת ההשתלטות המלאה על "סקיי", היעד הגדול האחרון שהוא תכנן כנראה בימי חייו.
המסקנה חייבת להיות שכל איל עיתונות אימפריאלי (ראו וויליאם רנדולף הרסט, קונרד בלק ורופרט מרדוק) חשוד אוטומטית בפלילים בכל חברה או מדינה שהן.