אונסק"ו "על השאלה למה נבחרתי ומה הרוויחו מכך שנבחרתי ליו"ר הוועדה הישראלית למורשת עולמית של אונסק"ו - ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם - אוכל לענות בעוד שנתיים. האתגר הוא גדול, שכן ישראל היא אחת המדינות העשירות בעולם באתרי מורשת תרבותית, ובה בעת, היא אחת המדינות הצפופות ביותר באוכלוסין. שני דברים יכולים לקרות: העשרת הסביבה שבה חיים תושבי ישראל בתרבות, כתוצאה מקיום אתרים אלה, או כרסום פיזי בהם, בשל צרכי החיים של אוכלוסייה. איזון בין שימור ופיתוח, הוא המפתח. אני מקווה לשיתוף פעולה הדוק עם כל חברי הוועדה, כדי להשיג את האיזון הזה".
גבול לשמיים "יש גבול לטיפוס לגובה בבניית מגדלים. הטענה שזה 'סביבתי' בגלל הניצול היעיל של הקרקע והתשתיות, מתנגשת עם כמות האנרגיה העצומה שבניין כזה צורך. בקומה השמינית, כבר לא יפתחו חלון, שלא לדבר על הקומה ה-60, וזה אומר מיזוג אוויר בהיקף אימתני. צריך לבנות לגובה, אבל אסור בשום פנים להגזים עם זה. מגדלים צריכים לתפוס פחות, הרבה פחות, מ-50% משטחה של עיר גדולה".
לגופם של מגדלים ברוב הערים כיום, השיטה הרווחת היא בחינת 'כל מקרה לגופו' -זה אסון עירוני, שלא לומר אסון לאומי. 'כל דבר לגופו', זה בדיוק ההיפך מתפיסה תכנונית. כל עיר צריכה שתהיה לה תוכנית מסודרת ורחוקת טווח בנוגע לבנייה בכלל, ובנוגע לגובה בפרט, בתחומה. כשאין כזו, כמו עכשיו, לחצים מקומיים וזמניים קובעים את סדר היום לפי רוחות רגע מסוים ומשפיעים הרחק אל הדורות הבאים".
תב"עות כובלות "אף אחד לא אוהב תוכניות לטווח ארוך. קובעי מדיניות מעדיפים לקבוע בעצמם, ומתכנני ערים ואדריכלים לא אוהבים תוכניות בניין עיר (תב"עות) שכובלות להם את מרחב היצירה וקובעות להם מה לעשות. אבל זו הדרך היחידה למנוע טעויות תכנוניות שלתקן אותן, אחרי שכבר יושמו, לפעמים בלתי אפשרי".
קו רקיע "קו הרקיע מבטא את ערכי העיר. מה שיותר נראה, הוא היותר חשוב. בערי העולם כולו, בניין העירייה, הקתדרלה, הספרייה הלאומית, הם הבניינים הבולטים, שמבטאים את ערכי העיר. בניינים שתכליתם תרבות ומורשת, לעולם לא יגיעו ל-20 קומות, צריך למנוע בכל מחיר מהמגדלים להעיב עליהם".
מגדלי הסחר בעיר הסוחרים "בניו-יורק זה אחרת, שם אולי ערכי העיר עסקיים - ולכן הבניינים שמפארים אותה הם בנייני ביזנס. וושינגטון היא דוגמא יותר טובה: הבית הלבן, הסנאט, היכלי המוזיאון, אלה הבניינים שמעניקים את האופי למרחב - וצריך להשאיר אותם במעמד הזה, ולא לגמד אותם באמצעות גורדי שחקים. בצרפת כבר עשו טעות אחת עם הטור מון פראנס, והריאקציה נגדה היא שכוננו את הל'דיפאנס, במרחק מספיק גדול מפאריז ההיסטורית, וכך גם ברומא ופירנצה".
מגדלים בירושלים "ירושלים צריכה להיות מתוכננת ברוח שמרנית, שימורית ושומרת. מי שמשקיף על העיר מכיוון הר הזיתים, צריך לראות את העיר העתיקה ומבניה העתיקים שמשמעותם אדירה בעומקה עבור רבים בעולם. גם מבני הציבור שלה צריכים להיות מובחנים ואסור להקים בה מגדלים, גם אם הם מתוכננים לעילא ולעילא, זה יפגע במראה העיר ובערכים שהיא משדרת".
גורדי שחקים בת"א "הלחצים הכלכליים בונים את ת"א לגובה גורדי שחקיה. העיר הפכה את עורה, היום ברור לכולם שלא היו הורסים את גימנסיה הרצליה, ואני מתכוון לעיקרון, לא לבניין הספציפי הזה. ועם זאת השפה בה אחרת, היא לא צריכה את השמרנות הקפדנית של ירושלים, הבירה והעתיקה. בת"א שומרים על השדרות, וטוב שכך, אבל אפשר לשלב בה ישן וחדש".
לצאת מהמוזיאונים "שימור אדריכלי, הוא מהלך שמוציא את המוצג - מאולם המוזיאון הסגור, אל המרחב הציבורי הפתוח. שילוב שכבות היסטוריות חומריות וארכיאולוגיות בתוך בנייה חדשה מוסיף ערך למבנה החדש, במובן האסתטי, ויש לו גם שליחות ציבורית-תרבותית: לשדר מורשת עבר בסביבה לא סטרילית, כך שההווה נצבע בה ולא מציץ אליה מבחוץ. שימור כזה הוא בית הארחה שאנחנו מתכננים כעת בעכו ונבנה עם האקוודוקט העות'מני שהיה במקום. בכוונה אני מדגיש 'נבנה עם' ולא "לצד או 'בשימור של' - כי זה בדיוק כך: האקוודוקט, הגם שהוא מבנה בן מאות שנים, הוא חלק מהמבנה החדש. התכנון מתייחס אליו כחלק ממבנה בית הארחה שיקום בשטח".
הירדנים ביקשו "במדינת ישראל הוכרזו עד היום כאתרי מורשת בינלאומית, התלים המקראיים: חצור, מגידו ותל שבע, דרך הבשמים הנבטית ממואה בערבה ועד עובדת, ריכוז בתי הבאוהאוס בת"א, מצדה, הגנים הבהאים בחיפה, והערים העתיקות בעכו וירושלים. את הבקשה להכריז על ירושלים הגישו הירדנים, אחרי איחוד ירושלים, ב-1981 (למהלך ההגשה וההכרזה יש השלכות ומניעים פוליטיים ברורים, בעיר 'משומרת' יש למשל סטאטוס קוו שצריך לשמור עליו - מ"מ). למדינה המכריזה יש מחויבות כספית לשמור על האתר. אחת לשנה יש ביקורת, ואם לא עומדים בתנאים, אונסק"ו רשאית לסלק את האתר מהרשימה. על הפרק עומדים כאתרים לשימור -
תל דן והקיבוץ, כרעיון".
DNA של שימור "יש טענה, שמעוגנת בתיאוריות אקדמיות, שבינוי ערים סותר שימור סביבה, ושימור בכלל. אני מבין את הקונפליקט, אך סבור שאדריכלות יכולה גם להיות גשר שבו השימור והפיתוח ייתמכו זה בזה. כמעט בכל אתר בישראל, יש מרכיב של רובד היסטורי או ארכיאולוגי. צריך למצוא איזון ואין רצפטים - זה לפי ה-DNA של כל אתר ואתר. יש אתרים מאוד חשובים ולכן הפיתוח בהם מאוד זהיר: את מצדה, אחת משבעת אתרי מורשת שהכריזה אונסק"ו בישראל, צריך לפתח במינימום שבמינימום, רק לכדי לאפשר לאנשים גישה והתרשמות. לעומת זאת, בערים עכו העתיקה, ירושלים העתיקה, ותחומי 'העיר הלבנה' בת"א, שהוכרזו גם הם כאתרי מורשת, מרכיב הפיתוח יהיה גדול יותר, כי צריך לשמר אותן תוך כדי אפשרות לתפקוד נורמלי של תושבים בעיר חיה".
מורשת הורסת "יש אתרי מורשת שמתמסחרים וההתמסחרות דוחקת הצידה את האוטנטיות, שבזכותה הוכרזו ככאלה. הדוגמא הקלאסית היא ונציה, שהמוני התיירים המציפים אותה, מאיימים על המרקם הטבעי של העיר. כשבאים תיירים מכל העולם, להעריך ולהעריץ את הארכיטקטורה של ירושלים העתיקה, או את קסמו של הגן הבהאי בחיפה - זה תורם לכלכלת העיר, לגאוות תושביה וגם לדימוי שלה, אך נולדות סכנות שצריך להישמר מפניהן: עומס מבקרים, לכלוך, זהום, אך טבעי שבד בבד עם זרם תיירות גואה, מתפתחת ארכיטקטורה של מלונות גבוהים, מבנים ומוסדות נוספים הבאים לשרתם. אם לא יקפידו על הפיתוח הנלווה לאתר מורשת, הנהפך ככזה לאתר תיירות, ישתנה אופי האופי והקסם של המקום".
סגרו את המפעל "סגן שר החוץ הסיני, אדריכל בהשכלתו ומי שאחראי במדינתו גם על התרבות, התלהב מתוכנית השימור שעשינו בעכו, וביקש מאתנו להכין תוכנית שימור לאזור קאי-פינג שבצפון סין, ששטחו עשרה קילומטים רבועים ויש בו 1,200 מגדלים שנבנו בתקופה שבסין שלטו אילי מלחמה (war lords), בסוף המאה ה-19. בזמנם, שימשו המגדלים כמקלטים לכפריים שגרו בסביבתם, אולם עם השנים, איבדו את תפקידם המקורי ונזנחו. פעולת השימור במגדלים ובאזורם, הובילה לשתי הזמנות נוספות מממשלת סין: שיקום ושימור קברי שושלת מינג ושושלת טנג (בהן אחוזות קבר המשתרעות על שטח 700 מ"ר). בשלושת מפעלי השימור האלה, היינו צריכים להתמודד עם הזנחה ארוכת שנים שמקורה בתפיסה המאו-דז'ה-טונגית, שבה אין מקום וחשיבות להיסטוריה. תוכניות השימור הללו היו רחבות מאוד, כללו פינוי תושבים מאזורי המגורים שלהם וסגירת מפעלים. אני לא חושב שהם סובלים עכשיו. אולי במקום לעבוד במפעל מלט, הם עובדים בתיירות שהתחילה לזרום לאזור בזכות פעולות השימור".
בית חרושת ליתושים "בכל העולם, הנחלים זורמים אל הים. רק בארץ ישראל הים זורם לנחלים. זה משום ששואבים אותם במקורותיהם. תכננתי שלושה נחלים - נחל באר שבע, הקידרון, שתוכניות השיקום שלהם עוד מצויות בשלבי אישור שונים, והירקון, שב-1990 שימש כבית חרושת ליתושים בחצר האחורית של העיר. אני עוד מחזיק בשלט שמצאתי ברמת גן ועליו כתוב באותיות מאירות עיניים "סכנה - ירקון!". התוכנית שהגשנו לפני 16 שנה, מגיעה כעת לסיום יישומה המוצלח - הנחל מחבר שלושה מיליון האנשים שגרים במרחק עשר דקות נסיעה ממנו, ומשמש כערוץ לפעילויות יוממות ופנאי".
להעיר את המדבר "תכננתי בשיתוף האדריכלית ליאורה מירון, מהלך דומה לשיקום הירקון, עבור נחל שערוצו עובר בין באר שבע, דימונה וחברון. בעבר הרחוק, בתקופה הרומית-ביזנטית, הייתה בערוץ מערכת הידרולוגית שסכרה וניצלה כל טיפת מים שעברה בו לחקלאות ושתייה. כדי לשקם נחל זה, הוציאה מדינת ישראל כבר 150 מיליון שקל. אנחנו כמובן חסומים בגבול הבינלאומי, אבל לי ברור שהפארק המתוכנן לאזור באר שבע, יהיה עמוד השדרה של המטרופולין וכרטיס הביקור התדמיתי שלה".
חזון באר שבע "תל שבע שליד באר שבע הוכרז כאתר מורשת לאומי, זה אזור שנשכח מהתודעה התרבותית שלנו - צריך להזכיר לעולם שמדובר בעירו של אברהם אבינו, האיש שהמציא את המונותיאיזם, יש לזה אפילינג בינלאומי".
אדריכלות אוניברסאלית "יש דבר כזה, למשל קופסאות הזכוכית שמתנשאות כמעט בכל עיר מתפתחת ברחבי הגלובוס, וגם בערי ישראל. אבל בעצם אין דבר כזה, כי אדריכלות בטבעה וביעדיה, אמורה להתאים את עצמה לסביבה, במובן הכי רחב של הביטוי, שבה היא מתממשת".
תומכת מחקר "כשזכיתי בתחרות לתכנון ביה"ס ליהדות בשלוחת הר הצופים באוניברסיטה העברית, פנה אלי הפרופסור יאיר זקוביץ', שעמד אז בראש בית הספר, וביקש לברר אם אדריכלות יכולה להיות 'תומכת מחקר' כדבריו. זו הייתה תהייה שאתגרה אותי. אני חושב שלפחות במידת מה, עמדתי במשימה, כי תכננתי מבנה שחייב את החוקרים לפגוש זה את זה, דבר שלדעתי הוא לכשעצמו מעודד מחקר. שלא כמו במרכזי מחקר רבים שבהם חדרי החוקרים מחוברים במסדרון ארוך וצר, בביה"ס ליהדות מאחד אותם חלל כניסה אחד בגובה כל קומת הבניין (אטריום), ודלתות החדרים הפרטיים פונות אליו וחדרי כל קומה צופים אל חדרי כל הקומות האחרות.
תומכת תוכן "את בית הספר הבינלאומי ללימודי מדבר של אוניברסיטת באר שבע במכללת שדה בוקר, תכננתי כבניין מדברי. לדוגמא: אין בו מערכות מיזוג אוויר, החלל המרכזי בגובה ארבע קומות, תקרתו פתוחה והיא מכניסה אור אך לא חום, החלונות בו נפתחים כולם באפריל ונסגרים באוקטובר - ומאווררים את החללים, ויש חצר פנימית שמושקית במי גשמים שנאגרים באמבטיות על גג המבנים, צמחייה מתאימה - עצים שעלוותם מטילה צל בקיץ ונושרת בחורף. הלומדים שם, המגיעים ממדינות בכל רחבי העולם, כדי להתמחות במיני תחומים הקשורים למדבר - מחקלאות ועד מדעי מים, חווים את האדריכלות המדברית בעצם ישיבתם בכתות והסתובבותם בשטח המכללה. את זה אני מכנה: 'אדריכלות תומכת תוכן'. אפשר ללמד תיאוריות, אבל אין כמו חוויה ממשית. בבית הספר למדעי הים במכמורת, הקמפוס המתוכנן פתוח למרחבי הים התיכון ובפקולטה למדעי האדמה והים שאנחנו מתכננים בגבעת רם, הקיר הצמוד להר, יהיה שקוף, ויחשוף את השכבות הגיאולוגיות. זו גם אדריכלות שמשקפת תוכן, אם כי במקרים אלה, מדובר באלמנט השראתי, עיצוב, אם תרצו, ולא חוויתי".
אדריכלות ירוקה "הבון טון הוא לכנות אדריכלות שמתייחסת לאקלים ולסביבה בשם 'ירוקה', וגם מקובל שזה איזה מין עניין חדש בעולמנו. זה משעשע. הגישה שלבנייה יש זיקה לאקלים, היא כל כך בסיסית, וימיה כימי האדריכלות. זה בולט במיוחד בסביבה שבה האקלים קיצוני - קר מאוד, גשום מאוד, מדברי. למעשה, מאז ומעולם בנו בתים מחומרים מקומיים, כי זה מה שהיה, והגירו מי גשמים מגגות לגינות ירק באזורים חמים ויבשים, כי היה מחסור במים, ופותחו פתרונות כדי שאור השמש יאיר אך לא יחמם, וכן הלאה. הנה עכשיו, כשבנינו בפינלנד בית בקרחת יער שנוצרה מעצים שגדענו, והשתמשנו באותם עצים עצמם לבנייה, זה נחשב 'ירוק'".
שתי גדות הנחל "בשנתיים האחרונות נפל בחלקי הכבוד הגדול לתכנן את שיקום תוואי נחל קידרון. מבחינה טופוגרפית זה האגן ההיסטורי של ירושלים שמחבר בין העיר העתיקה והמדבר. היום יש לאורכו שכונות מוסלמיות ויהודיות: גן המלך, סילוואן ועיר דוד. במסגרת התוכנית, אני מציע תוכנית בינוי ראשונה בתולדותיו של הכפר סילוואן, שתכשיר מבחינה חוקית 2,000 יחידות שקיימות שם ומעולם לא אושרו, ו-400 יחידות דיור חדשות. אני יודע שיש גם התנחלות של יהודים בכפר הזה, אבל אני רואה לעצמי זכות גדולה לתכנן משני צדי נחל קידרון ומאמין שהוא יכול להיות גשר, לא רק פיזי, גם חברתי וסביבתי".
בין ליפתא לימין משה "אנחנו גרים בשכונת ימין משה כבר 35 שנה. קנינו ב-1974. אני לא מתעניין ברווח שיכול היה לצמוח לי מהנכס - זה לא נדל"ן, זה בית. במשך תקופה ארוכה המשרד היה מתחת לבית, ואז, אחרי שכבר לא ידענו אם אנחנו גרים במשרד או עובדים מהבית, החלטנו להתנתק ולמצוא משרד שנוכל לעבוד בו. כך הגענו לליפתא, רכשנו את הבית בצורה מסודרת מפסלת שעבדה בבית הזה עשרים שנה. הנכס חכור מהמינהל עד 2085, אולי עוד נוכל להאריך את התקופה, מי יודע".
קרית הממשלה "תכננו, בשיתוף עם האדריכלים איתי פלג ויוסי בורשטיין, את המרחב הממשלתי החדש, באופן שיהווה גשר בין האזרח למוסדות השלטון. השאיפה היא שמשרדי הממשלה יתפקדו ויתוכננו כמרכזים פתוחים לאזרח, שבקומות הראשונות שלהם אפשר יהיה לעיין בתוכניות המשרד, להגיש בקשות ולקבל שירותים. משרדי הממשלה ומוסדות התרבות המרכזיים שלה יהיו לאורך שדרות רופין בירושלים: הספרייה הלאומית, שהגיע הזמן להוציא אותה מחומות האוניברסיטה (כיום ממוקמת בלב קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית), מוזיאון הטבע החדש. והם יתחברו למוזיאון ישראל הקיים ולשכונות רחביה, בית הכרם ונחלאות, החשובות והצפופות בשכונות העיר".
אריה רחמימוב
גיל 68
מצב משפחתי נשוי לסלמה, אדריכלית 3 ילדים: מעצבת מוצר, מהנדס מכונות ואדריכלית שעובדת איתו (הלי)
מגורים מחלקים את זמנם בין בית בשכונת ימין משה, ירושלים, לבית בשכונה הסולארית בשדה בוקר
לימודים פקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון והמשך בהלסינקי בפינלנד
משרד בית ערבי בשכונת ליפתא בכניסה לירושלים. 8 אדריכלים, לא כולל את בני המשפחה
אקדמיה לימד בטכניון בשנות ה-80, היה מרצה אורח בהאוורד
פרויקטים ניצבים המרכז למדעי היהדות באוניברסיטת הר הצופים, בית הספר ללימוד מדעי המדבר במכללת שדה בוקר, מצפור אבשלום ממזרח לירושלים העתיקה, תב"ע לשכונה חרדית בבית שמש. תוכנית שיקום הנחלים: ירקון וקידרון. תוכנית שימור עכו כאתר מורשת בינלאומי
פרויקטים בתכנון "המרחב השלטוני הפתוח" בשד' רופין בירושלים, בית ספר למדעי הים במכמורת, המכון הגיאולוגי בקמפוס גבעת רם
ביוני 2011 נבחר ליו"ר הוועדה הישראלית למורשת עולמית של אונסק"ו