למחאת האוהלים היו, מיום לידתה בשדרות רוטשילד בת"א, סיכויי הצלחה נמוכים בהרבה ממחאת הקוטג'. ועדיין, הסיקור שלה "בישראל היום" הוא עונש גדול מדי גם למי שחוטא במעט חוסר אמונה בכל הנוגע לחלום הדירה לכל פועל בישראל.
התגייסות "ישראל היום" לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, זינקה כבר מזמן מעבר לרף הביזאריות. והנה, נתניהו זרק עוד סיסמה שאף לא אחד מאמין שאכן תהפוך למציאות נדל"נית - וכמה טוב שיש לפחות חינמון גדול אחד שמתנדב להפוך את דבריו לכותרת ראשית.
כאילו נתניהו ושר האוצר שלו שטייניץ, שהסתפק הפעם בכותרת הגג בעוד אמירה על מס השבח - כאילו שניהם חייזרים טובי לב שחשו במצוקת ההמון והחליטו להיכנס במהירות וביעילות שלא מהעולם הזה לעובי הקורה. "העניין בטיפול", "בחקיקת בזק", "בסופרטנקר", "בתמרוץ אנשים שמחזיקים דירות ריקות להחזירן לשוק", אם לצטט את "ישראל היום" מצטט את נתניהו.
אף מלת ביקורת על שני פוליטיקאים שהצליחו, במו אפסותם, להביא את הכלכלה הישראלית למצב שאפילו אלי ישי מגדירו כ"צונאמי". במציאות העיתונאית של "ישראל היום" יש לנו ראש ממשלה נפלא, שייתן לנו "יותר דירות, יותר מהר" (כותרת עמודים 2-3, היום).
ובכלל, מחאת האוהלים ראשיתה, לפי "ישראל היום", בתנועת השמאל הקיצוני. זה לא כל העם, רק הזועבים. נניח שזה נכון, האם רק שמאלנים קיצוניים סובלים ממחירי הדירות במדינה שלנו? האם אין הצדקה למחאה על מחירי הנשך שמשלמים כאן על שכירות ורכישת דירות?
אני לא עובד ב"ידיעות אחרונות", אפילו לא ב"מעריב" - ואין לי עודף חיבה לההתנגחויות רוויות הנקם שלהם בחינמון המצליח. למרות זאת, חייבים לומר: לא האמנתי שנגיע ליום בו המוצר העיתונאי הנקרא ביותר במדינה יהיה כה נטול ביקורת, אומץ ו/או עמוד שדרה. ובמלה אחת: מביש.