הנה סיפור קצת אחר לקיץ, כזה שעשה פחות כותרות מהקוטג' ומהאוהלים: חבר הכנסת נחמן שי (קדימה) יזם הצעת חוק להקמתם של ערוצי טלוויזיה בלוויין בשפה האנגלית ובשפה הערבית.
שי מצויד בשכל הישר המאפשר לו להבין כי מדינה חפצת חיים צריכה לדבר עם העולם הסובב אותה. אבל מה לעשות שהמדינה שאותה משרתים שי וחבריו אינה מתנהלת לפי עקרונות של שכל ישר? הרי יחסי שכנות, איך לומר בעדינות, מעולם לא היו הצד החזק שלנו.
ישראל היא אחת המדינות היחידות מבין השחקניות הבולטות בזירה הבינלאומית שהחליטה לוותר על דיאלוג תקשורתי הולם עם העולם הערבי. האמריקנים הקימו את ערוץ החדשות אל-חורה, המשדר בערבית 24 שעות ביממה; לערוץ "רוסיה היום" יש סניפים ברחבי הגלובוס וגם בעולם הערבי; ולצרפתים יש את פראנס 24.
גם לאיראנים תחנה בערבית, דווקא לא רעה, וגם לטורקים ולסינים. לנו, לעומת זאת, יש ערוץ 33, המשדר בערבית כמה שעות ביום, אבל יצירתו דלת תקציב ודלת מבע, ולכן גם דלת צופים.
לפי הערכות, תקציבה של רשת אלג'זירה עומד על מיליארד דולרים בשנה. ישראל רוצה לשחק בזירה שבה פועלת התחנה הקטארית, אבל את ההון שדרוש לכך ספק אם בכוונתה להשקיע; גם לא את תשומת הלב ואת הרצון הטוב.
הצעתו של נחמן שי זוכה אמנם לתמיכת כשני תריסרים מחברי הכנסת, אבל הקמתו של ערוץ לוויין מצליח בערבית היא פרויקט מסובך. יש לגייס עשרות עיתונאים טובים בעלי שליטה מוחלטת בערבית, ולשלם להם משכורת מכובדת. בלי עורכים בעלי יכולת מנהיגות, כתבים מצטיינים ורוח צוות חלוצית שתדביק אותם יחד, קשה לכלי תקשורת להרשים את קהלו.
ספק אם יש בישראל עיתונאים ועורכים טובים כאלה, שהם גם בעלי שליטה בערבית, במספר הנדרש. אולי יימצאו כמה במגזר הערבי, אבל ביום שבו ממשלה ישראלית תאפשר לבני מיעוטים לנהל מטעמה ערוץ לווין, כבר לא יהיה צורך בערוץ הלוויין.
צורך לאומי להקמת ערוץ לוויין בשפה זרה, שתכליתו הסברתית, נולד באחד משני מצבים: בשעת מלחמה, או בעתות שלום אמיתי. ישראל אינה מצויה במצב מלחמה חריף, ואינה זקוקה לתעמולה נגדית כלפי הערבים. מצד שני, היא אינה רואה את עצמה חלק אינטגרלי מתרבות המזרח התיכון, ולכן אין לה רצון אמיתי לנהל שיח לא-ביטחוניסטי עם שכניה. כל עוד השינוי אינו קורה, ערוץ לוויין לא ישנה זאת.
אם ישראל רוצה לדבר עם שכניה, מונח בפניה פתרון יעיל יותר, קל לביצוע ואפילו חסכני: עליה לשגר צוות מסבירים ודוברים לאמצעי התקשורת הערביים. עדיין אפשר למצוא כאן כמה כאלה.
התקשורת הערבית פתוחה לשמוע את דבריהם, ולעתים אף מחפשת אחדים כמותם. למרות זאת, עד היום לא פעלה אף רשות ממלכתית לאתר את הדוברים האלה ולהכשירם כצוות משימה מתואם.
בימים האלה, ולמדינה הזו, דרושים אשפי הסברה ולא רק מגיבים. בז'רגון המקצועי קוראים להם ספינולוגים.