מעט מאד מוזיקאים עיצבו כמוהו את המוזיקה הפופולרית במחצית השנייה של המאה שעברה. בריאן אינו, כנגן ויוצר ומפיק מוזיקלי, הטביע חותם הרבה פעמים, בהרבה צמתים. לו היה מותיר במורשתו רק אחד מהם, כבר היה זוכה למקום של נצח בקלאסיקת הפופ.
אבל אינו היה שם בחזית הגלאם-רוק כחבר קצר מועד ברוקסי מיוזיק. והמציא במו מוחו את תפיסת ה"אמביינט". וחבר לדיוויד בואי באלבומי מופת שניסחו את הפוסט-פאנק והפופ האלקטרוני. ועזר ל"ראשים מדברים" לקדם את החיבור בין רוק למה שכונה מאז "מוזיקת עולם". וסייע ליו 2 להביא לשיא אמנותי ומסחרי את רוק האצטדיונים של שנות ה-80. ובשנות האלפיים , יחד עם "קולדפליי", הפיק את רבי-המכר של רוק האצטדיונים המלוקק של ההווה. ובמקביל לכל הפעילות הזו אינו גם החזיק קריירה כחוקר ותיאורטיקן על התפר שבין אמנות ומדע וטכנולוגיה, הציג כמה תערוכות, הוציא כמה ספרים, וכעת משחרר עבודה שהיא עוד התנסות ראשונית בעבורו. אלבומו החדש והכפול כולל דיסק שיתוף פעולה עם משורר בשם ריק הולנד, ודיסק שני שכולו כלי, בריאן אינו סולו. הולנד והמפיק המוזיקלי הבריטי השני בחשיבותו לאחר ג'ורג' מרטין של הביטלס מכירים כבר שמונה שנים.
הולנד מקריא כאן קטע אחד, אבל האלבום עמוס בקולות אחרים שמציגים את הטקסטים שלו על רקע התפאורות הצליליות של אינו. זה אלבום שני של אינו בלייבל הנחשב "ווארפ", ולכאורה הוא ממשיך במסורת החיפוש וההרפתקנות שלו, אבל לטעמי מדובר באלבום מייגע.
משהו בזיווג בין המילה המוקראת לקולות האנושיים ולפלייבקים נשמע מעושה, מאולץ מדי, ולא מצליח באמת לגעת. אין הרבה תקדימים לחיבורים מוצלחים בין אמנות ה"ספוקן וורד" לבין ליווי מוזיקלי הולם. ולא נעים להודות שכנראה מחוות הפוסט-מוות של הדלתות לג'ים מוריסון המנוח, "תפילה אמריקנית", נותרת כבר ארבעה עשורים כדוגמה המוצלחת ביותר. אצל אינו משהו נותר קר, מרחיק מהמאזין את המיידיות של המלל, ומצד שני ממסך את הגישה לפלייבקים. אולי זה משום שהקולות מתאמצים מדי בגישה יותר מדי תיאטרלית .
הקטע היחיד המוצלח כאן לטעמי הוא Sound alien, שקטע מהטקסט שלו העניק לאלבום את כותרתו, ושמכיל מעין תערובת בין דראם'נ'בייס לכלי נשיפה פאנקיים. בכל מקרה, המגרעות של השת"פ המאכזב הזה מתבלטות עוד יותר על רקע האלבום הכלי המצורף, שבו מוגשים הקטעים ללא הקולות בחזית. וזה כבר נשמע כמו בריאן אינו אינסטרומנטלי טוב מאד. הוא מעורר ומסעיר לפרקים, ולא מפסיק לעניין, ומגוון במובן החיובי של המילה משום שהגודש והעושר שמאחורי וללא המילים ממוקדים ברעיונות מוזיקליים ברורים ומוצלחים.
והספקטרום פה נרחב: Pour הוא חלום קלידים מלודי וענוג שמזכיר את אלבומי הסולו המעולים של אינו מראשית ואמצע שנות ה-70. Spaced - האסיד-ג'אזי כולל גיטרה נוסח מייק סטרן שניגן עם מיילס דייויס לפני 30 שנה והוא בין העבודות של אינו שנשמעות הכי שחורות, ואילו Nikkei - החללי-האוסי מגיש טיפול קצבי משכר ונשמע כמו קטע שיכל להתפתח ליצירה עוד הרבה יותר ארוכה ומדיטטיבית. אינו סולו, ללא הדבשת המילולית של הולנד, נשמע בכושר. הוא בו זמנית מתחדש וקומוניקטיבי. אבל האלבום המדובר נופל בהרבה מאלבומים קודמים של אינו בעשר השנים האחרונות, לבד וגם עם דיויד ברן וג'ון קייל.
זה חבל משום שהאלבום הכלי לבדו היה מקבל ציון גבוה בהרבה, בעוד האלבום עם השירה המוקראת, במקום שיעפיל לגבהים חדשים, מעיק על האוזן ומלאה אותה.