בשנה וחצי האחרונות עובד קובי פרג' על פרויקט אישי מאוד, שנוגע בפרדוקס שבין שתי האהבות המקצועיות שלו. הוא יודע איפה הוא מתחיל את המסע הזה, אבל אין לו מושג איך יסתיים. פרג', נצר לשבט הצלמים המיתולוגי, ובנו של עזרא, אחד מהאחים שהקימו את "האחים פרג'", מתחיל בקרוב לצלם סרט דוקומנטרי על המשפחה שלו - מהחיים בעיראק של שנות ה-40' ועד לשיא - שיאה של אימפריית הצילום בארץ.
קובי היה הראשון ששבר את הקונספט הגנטי של העמידה מאחורי המצלמה, ובחר לעמוד מולה; בחירה שמלווה בקונפליקט תמידי ובכאב של ויתור. "לאבי ולאחי יש חנויות צילום בפתח תקווה ואני גדלתי בחדר החושך ובמעבדה", הוא אומר. "כשהתחלנו עם 'הפיג'מות' עוד עבדתי בחנות, עד שזה כבר לא התאפשר מבחינת לוח הזמנים".
- מה זה צילום בשבילך?
"הצילום הוא גלשן הרוח שלי. הוא בריחה למשמעת, לצניעות ולאינטימיות. להיות זה שמתבונן ולא זה שמתבוננים עליו. הוא מאוד מחובר לי לרגש. לא פתחתי אותו הרבה שנים".
- למה?
"לא יודע".
- אולי כי הוויתור על הצילום היה כרוך בכאב.
"כשבאתי לצבא מיד אמרו לי, בוא תחליף את אחיך בתור צלם ב'במחנה'. אחי, בן, היה צלם בעיתון בתקופה הכי עשירה באירועים עם עשרות פיגועים ובשערים מדהימים. הוא הציג תערוכה בשם 'עיניים שחורות' במוזיאון ארץ ישראל, שנגעה בתקופה ההיא. אני רציתי משהו אחר. אמרתי שאני רוצה תיאטרון צה"ל. היה לי מזל שנתנו לי את האפשרות".
- התקבלת?
"יצאתי מהעסק המשפחתי עם הרבה געגועים והחלטתי ללכת בעקבות החלום של אבא והזיקה המשפחתית לבמה ולמוזיקה. יוסי בנאי קיבל את אבא ללהקת הנח"ל. הוא לא התגייס, בגלל בעיה רפואית, ונשאר לנהל את המעבדה של האחים פרג' בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. הוא הרגיש שהחמיץ משהו".
- ידעת שמשחק יהיה המקצוע שלך?
"מגיל צעיר ידעתי שאשחק, אבל בכל פעם שקצת קשה לי, אני חוזר לצילום. גם כשאני בצילומים, אני מרותק למוניטור, פוזל לעבר הצלמים, הבמאים והקונטרול. חלק מהעשייה של הסרט בא מהמקום של לבדוק את מקומי בעולם".
- קשה לקרוא למה שעשית בצבא "תיאטרון".
"בצבא הכרתי את עודד פז ואת אילן רוזנפלד. היינו חריגים בצבא. מפקד התיאטרון היה מספיק פתוח כדי לתת לנו להעלות מופע בידור. כתבנו מופע מחומרים שהבאנו מההווי הצה"לי. למה לשיר קאברים של אתניקס? אנחנו אנשים מספיק יצירתיים כדי להעלות משהו מקורי. העלינו 250 הצגות, וקצינות החינוך המשיכו להתקשר אלינו גם אחרי שהשתחררנו".
- הזמנתם את טמירה ירדני לראות מופע שלכם. זה היה מתוך מחשבה על העתיד?
"ההצגה הכי נוראית שהייתה לנו, והיא אמרה, 'אני מבינה שזה היה נוראי', ובכל זאת נתנה לנו צ'אנס לתקן את הרושם".
- לא רצית ללמוד משחק בצורה מתודית?
"למדנו על רטוב. טמירה החתימה אותנו וישר כשהשתחררנו התחלנו לעשות את הפיג'מות. ריבוי הערוצים גרם לנו לעשות את הסטאז' בשקט. בתוכניות הראשונות עמדנו אחד ליד השני וצעקנו. אבל הייתה לנו משנה שהוכיחה את עצמה. הצלחנו לעשות את ההומור שלנו במקום שנתן לנו במה".
- התיאטרון הוא התחנה הבאה?
"אני מחפש מישהו שיזעזע את אמות הספים".
- לא היה עוד מישהו שחשב שאתה מספיק מוכשר כדי לגלם תפקיד בתיאטרון?
"היו הצעות, אבל במסגרת היותי עסוק לא מצאתי את המחזה המתאים. עכשיו, כשאני ב'נבחרת', יש ארבעה שחקנים מהקאסט שהולכים להצגות. אם זה חסר לי? אני מקווה לפגוש את המחזה המתאים ואת הבמאי שיאמין בי, ולא רק בקומדיות. גם מחזה דרמטי מרגש הוא כיוון. קומיקאים הם השחקנים הטובים ביותר".
- הבחירה בפלטפורמה של ערוץ הילדים הייתה נכונה, או שאולי היא תוקעת אותך בנישה?
"הייתה לנו חרדה אם להיכנס למשבצת הזאת, אבל לזכותנו ייאמר שעשינו את ההומור שלנו לכל המשפחה. הורים נהנים לראות את התוכנית עם הילדים. אם יש לך מה להציע, אסור לך להתעסק במחשבות על טייטל. ילדים הם צרכני הטלוויזיה היותר גדולים שיש. לא ראינו בערוץ בעיה.
"אני נכנס לגל"צ להתראיין לתוכנית הומור שמשודרת בשבת, 'העולם מצחיק אז צוחקים', וקרוב ל-15 חיילים אומרים 'גדלנו עליך'. שאלתי את אחד מהם, על מי גדלת? והוא אמר, 'מגיל 10 אני רואה את הפיג'מות'. יש משהו ציוני בזה שילדים גדלו על הפיג'מות ולא על סדרות מיובאות כמו 'כמעט מלאכים" ו'המורדים'. זה משהו שאני גאה בו. אנשים שיש להם רגע יכולים להבחין שעל החולצות של אילן יש תמונות של שומכר, של אריק לביא ושל הגששים".
- הבחירה ביזמות הייתה טבעית לגמרי. לא חיכיתם שמישהו יציע לכם תפקיד.
"גם עודד וגם אילן יזמים. בית הספר של טדי הפקות גרם לנו להיות יצירתיים. אילן יצר את 'חצויה', עודד עשה תוכנית בישול לילדים. אנחנו שותפים עם טמירה בהפקת הפיג'מות, מעורבים בכתיבת הפרקים עם רובי דואניס, והעיקר - עושים משהו שאנחנו מאוד נהנים ממנו".
- אתה לא חתום בשום מקום?
"יש לי אנשים שעובדים איתי, כמו זוהר (יעקובסון, סוכנת שחקנים) שמלווה ומנהלת אותי, ויחסים מצוינים עם טמירה, אבל אני לא שייך לאף ערוץ ואין לי חוזה טאלנט, כי אני עובד במה שאני רוצה".
- בחרת ב"שבוע סוף" כמקפצה לעולם המבוגרים, מקפצה שבדיעבד כשלה קשות מול "ארץ נהדרת".
"זאת הייתה תחנה מכוננת, לא רק בגלל הקהל. היה קושי להתמודד עם תוכנית שבועית, קאסט של שמונה שחקנים, צורך להיות מצחיק גם כשאין לך תחמושת, ביקורות לא פשוטות, והפוזיציה של הילד החדש במגרש מול ההגמוניה של ארץ נהדרת".
- הגלגול הנוכחי של "נבחרת ישראל" מתנהל בזהירות. חששת להיכנס לשם?
"השם נבחרת ישראל הפחיד אותי בפומפוזיות שלו. יש לי טראומה מהגלגול האחרון של שבוע סוף, כשניסו להרים גרסה ל'סטרדיי נייט לייב', עם שי אביבי, שרק השם שלו מספיק לי כדי להגיד כן".
- מה היה שם כל-כך טראומטי?
"ההתנהלות. לחץ של מערכת שמושקע בה הרבה כסף ולא עומדת בציפיות, לרדת אחרי ארבע תוכניות באוויר. אתה תמיד רוצה להיות מזוהה עם הצלחה".
- ידעת שהקרב הזה אבוד מראש.
"בנבחרת ישראל אני לא מרגיש שאני מתמודד מול אף אחד".
- כי ארץ נהדרת לא באוויר?
"גם אילו הם היו באוויר, נראה לי לגיטימי שתהיה עוד תוכנית כזאת. ראוי בעיניי שבכל הז'אנרים הזוועתיים שיש היום על המסך, בין אם היא לטעמם של אנשים ובין אם לא, התוכנית מביאה משהו מרענן וראוי. הזכיין נותן לנו גב, ויש אווירה טובה. אני אומר את זה בזהירות, אבל אני מאוד נהנה".
- למה בזהירות?
"כי יש לי הוויה מיוסרת".
- אתה גם כותב שם?
"לא. שם אני יותר שותף לרעיונות. אני הכי נהנה מצילומי החוץ שלנו".
- שהם משהו שמדמה קולנוע ברמת הדיוק?
"זה מגרש לגמרי אחר. במגבלות, כמובן, יש אפשרות לקחת את הזמן".
- השתתפת בסרט אחד. מתגעגע לעשייה הזאת?
"כולנו מתגעגעים. רוב התפקיד שלי בסרט 'פעם הייתי' נשאר על רצפת חדר העריכה. דיברתי שם ערבית שוטפת".
- אתה עושה מאמצים להיכנס לשם?
"אם יש אודישן לקולנוע, אני בחיים לא אסרב. אני לא מבטל שום דבר".
- ועד שזה יקרה, אתה מצלם סרט משלך.
"אסור לשבת בבית ולחכות שמישהו יזמין אותך. אני מצלם את הסרט המשפחתי יחד עם נועה מימן, והוא מיועד לשידור בערוץ 10".
- מתי הוא ישודר?
"אין לי מושג. זה מוקדם מדי. תאחלי לי הצלחה".