אם שלי יחימוביץ' הייתה מגישה באחת ממדינות סקנדינביה את הצעת החוק שלה להגביל את שכר הבכירים כך שלא יעלה על פי 50 מהשכר הנמוך באותו מקום עבודה, היא הייתה נתפסת כסמל לקפיטליזם חזירי. פי 50? לפני כמה שנים סיפר מדס אוליבסן, שכיהן במשך 12 שנה כיו"ר ענקית הצעצועים הדנית לגו, כי השכר הגבוה ביותר שקיבל כמנכ"ל החברה היה כ-300 אלף דולר בשנה. לא בחודש, בשנה. וזו חברה שסיימה את 2010 עם הכנסות של 1.84 מיליארד ליש"ט ורווח (לפני מסים) של 563 מיליון ליש"ט. שכר המינימום בדנמרק, רק כדי לסבר את האוזן, עומד על כ-2,000 אירו בחודש, בערך 10,000 שקל בתרגום לעברית. הפער בין הקצוות, לפחות מנקודת המבט הישראלית שהפכה לשיאנית באי-שוויון, הוא מגוחך.
ההסבר האקדמי להצלחת המודל הסקנדינבי מתמקד בשלושה מרכיבים מרכזיים: עיקר ההון הפיננסי, דוגמת קרנות הפנסיה, מצוי בידי המדינה או בידי העובדים ולא בידי חברות הביטוח; האיגודים המקצועיים חזקים אך מבינים כי הם והמעסיקים שותפי גורל; והמסים גבוהים אך בצדם ניתנים שירותים נרחבים במיוחד. שיעורי המס יכולים להגיע לכדי 65% ואף יותר בחלק מהמדינות, אבל החיים נוחים בהרבה. ביטוח הבריאות הממלכתי מקיף במיוחד וכולל את כל טיפולי השיניים, לרבות טיפולים אורתודנטיים וביטוח סיעודי מלא. התשלום לגן ילדים לא יעלה על הסכום של קצבת הילדים, והחינוך בחינם, כולל האוניברסיטה. על רקע מחאת האוהלים המתרחבת בישראל, מעניין לדעת כי עיקר הדיור במרכזי הערים הגדולות במדינות סקנדינביה הוא ציבורי, והתשלום החודשי על דירת ארבעה חדרים אינו עולה על כ-3,500 שקל, כולל מים והסקה (ראו הרחבה).
אבל ההסבר המשכנע יותר להצלחת המודל נשמע מפיו של אוליבסן עצמו, שאמר באחד הפורומים של מגזין "פורבס": "דנמרק היא מדינה קטנה, אומה שבטית המונה 5 מיליון תושבים, עם מסורת של שוויון סוציאלי". אומה שבטית, מדינה קטנה - נשמע מוכר, אבל במעומעם. "תגידו לי, בפני מי אני צריך להתנצל?" שאל לפני כשנה יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, "אני חושב שהתרומה שלי מצדיקה את השכר". פרי הסביר ששכר נמוך יותר למנהלים הבכירים לא יצמצם את הפערים בחברה וכי הוא לא מכיר מישהו שיוותר על דעת עצמו על שכר גבוה.
הקהילה העסקית בישראל בטח לא תמהר לאמץ את המודל הסקנדינבי, אם לשפוט לפי ההתבטאות של פרי, אבל אם שואלים את ד"ר יוסי דהאן מאוניברסיטת תל אביב, גם לפוליטיקאים שלנו אין שום אינטרס לעשות זאת. "ההיתכנות של אימוץ המודל הנורדי (סקנדינבי) על ידי פוליטיקאים ישראלים דומה להיתכנות של השגת הסכם שלום על ידי נתניהו וליברמן", הוא אומר. "הסיכויים לקיומה של אלטרנטיבה פוליטית שנס נורדי מתנוסס על דגלה בעתיד הקרוב אינם גדולים, עם כל הכבוד לשלי יחימוביץ'. האפשרות שרפורמות ברוח זו יצוצו מתוך החברה האזרחית, כמו ארגון כוח לעובדים וגופים אחרים, גם היא בגדר תקווה רחוקה, אף שאני שותף לה".
ובכל זאת, ד"ר דהאן רואה גם מקום לאופטימיות מבחינתו: "מה שמעודד בשיח הציבורי בשנים האחרונות זה חידוד הולך וגדל של התודעה המעמדית של רבים בחברה הישראלית, שהפסיקו לזהות את האינטרסים של דנקנר ותשובה כאינטרסים שלהם והחלו להבין שהם קורבנות של השיטה, ששותפים לה נתניהו, ברק, פרס, לבני, דנקנר, 'העופרים' ואחרים".
חופשת לידה לגברים
הקצבאות במדינות סקנדינביה נחשבות הגבוהות באירופה, בהתבסס על הרעיון שתפקיד המדינה הוא להעניק רשת ביטחון לחלשים בחברה. השלמת הכנסה בשבדיה, למשל, יכולה להגיע עד 2,000 אירו נטו למשפחה המונה ארבע נפשות. למעשה, כל מי שאינו מגיע להכנסה כזאת ממקורות אחרים, זכאי להשלמת ההכנסה ללא הגבלת זמן, ובלבד שהראה נכונות לעבוד או להגדיל חלקיות משרה, בכפוף למגבלות רפואיות ואישיות.
קצבאות הילדים במדינות סקנדינביה עולות על 100 אירו לילד, והן עולות ככל שמספר הילדים גדל. לכאורה קל יותר להעניק קצבאות כאלה מאחר ששיעור הילודה נמוך בהרבה מבישראל, אבל הטענה הזאת אינה משכנעת את ד"ר וטורי: "שיעור הילודה הגבוה בישראל מתקזז אל מול הזדקנות האוכלוסייה במדינות סקנדינביה, שגם לה כידוע יש מחיר. בכלל, החלק מהתל"ג בישראל המופנה לשירותים סוציאליים ולקצבאות נמוך באופן משמעותי מהממוצע האירופי ובטח מהסקנדינבי. אצלנו יש פשוט כישרון להפוך גם את הזקנים וגם את הילדים לעניים".
חופשת הלידה היא אולי אחד הסמלים של המודל הסקנדינבי. שבדיה היא הנדיבה ביותר: הורה זכאי לחופשה של שנה וחצי בתשלום, המתחלק בין המעסיק למדינה. 3 חודשים מתוך ה-18 "שמורים" אך ורק להורה הנוסף - לרוב הגבר. במסגרת מאמצי המדינה לחולל שוויון בין המינים, שבדיה מעודדת את הגבר לקחת גם הוא חופשת לידה, ועל פי מאמר שהתפרסם בשנה שעברה ב"ניו יורק טיימס", מעטים הגברים שם שאינם עושים זאת כיום. "חופשת ההורים", שאומצה לראשונה כבר ב-1974, נתפסת בשנים האחרונות כאחת הדרכים היעילות להתמודד עם תופעת החד-הוריות. על פי אותו מאמר, מחקרים עדכניים הראו כי שכרן של הנשים עלה מאז שגברים בשבדיה החלו לקחת חופשת לידה, ובקרב זוגות אקדמאים גדל והולך מספרם של המחלקים ביניהם את החופשה באופן שווה.
"אגדה של השמאל"
וכמו בכל סיפור פנטזיה, צריך גם מישהו שיהרוס את החגיגה. "שבדיה איננה עוד המדינה שקיימת באגדות השמאל", טוען פרופ' יקיר פלסנר מהחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באונ' העברית. "מאז המשבר הפיננסי שם בשנות התשעים, מדינת הרווחה מצטמצמת בהתמדה, במיוחד בתקופת ממשלת הימין, שנבחרה פעמיים ברציפות ומכהנת כיום", הוא מוסיף. לדבריו, אם ב-1996 הוציאה שבדיה 33% מהתמ"ג שלה על רווחה, בשנת 2008 הצטמצם השיעור הזה לכדי 29.5%, וצרפת מקדימה אותה עם 30.8%. בשנים 1996-2000 עמדו המסים על 50%-52% מהתמ"ג, ואילו ב-2009 הם כבר עמדו על 47% בלבד. גם נטל המס שהגיע עד 80% בעבר, עומד כיום על כ-60%.
לדברי פלסנר, גם בחינוך ובבריאות רואים סדקים ראשונים בתפיסה השוויונית: המדינה החלה לחלק שוברים למי שמעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, שכבר מהווים 10% מבתי הספר במדינה. ביקור ראשון אצל רופא משפחה, הוא טוען, עולה כ-32 דולר. "תאר לעצמך שפה היו גובים ממך 100 שקל לביקור ראשון". גם את הדיור המוזל הוא מכנה "אגדה", ומציין כי סעיף הדיור במדד המחירים לצרכן מהווה 24.97% בשבדיה, דומה מאוד לחלקו בישראל (24.4%).
פלסנר מודה כי שיעורי העוני בשבדיה נמוכים באופן משמעותי מאלה הקיימים בישראל וכי חלוקת ההכנסות שוויונית באופן יחסי, אבל הוא מצביע על חלוקה בלתי שוויונית של העושר. לדבריו, 10% מהעשירים ביותר במדינה מחזיקים ב-71% מהנכסים הפיננסיים. הנתונים האלה של פלסנר מעידים על דבר מעניין אחר: שבדיה היא משק ריכוזי בדומה לישראל, ובשים לב לחלוקת ההכנסות ההוגנת במדינה, הרי שריכוזיות היא לא בהכרח מילה נרדפת לאי-צדק.
הביקורת החריפה ביותר של פלסנר נוגעת דווקא להיבט חברתי-תרבותי - ערכי המשפחה. "מדיניות הקצבאות שוברת משפחות, היא פוגעת במוסד הנישואים ומעודדת חד-הוריות", הוא אומר. "היא יצרה מציאות שיש בה צללים רבים, שמהללי שבדיה מעדיפים להתעלם מהם. סטוקהולם היא קרוב לוודאי העיר שבה שיעור המשפחות החד-הוריות גבוה יותר מבכל עיר אחרת באירופה". לדבריו, מוסד הנישואים הוא במקרים רבים "תולדה של כורח כלכלי", ואילו הקצבאות הגדולות לחד-הוריות מייתרות לעתים את המוסד הזה (ועל זה מוסיף כותב שורות אלה: אם נישואים הם כורח כלכלי, אז טוב עשתה שבדיה ששחררה זוגות מהכורח הזה).
לד"ר יוסי דהאן אין ספק שישראל לא רק בחרה מאז שנות ה-80 לוותר על מדינת הרווחה, אלא אף אימצה מדיניות חריפה יותר מזו הנהוגה במודלים הניאו-ליברליים המובהקים, המונהגים במדינות האנגלו-סקסיות.
ישראל: המודל הגרוע מכול
"פערי השכר במשק הישראלי הם בין היתר תוצאה של אידיאולוגיה המעודדת את צמצום מעורבות המדינה, שאחד ממרכיביה המרכזיים הוא הורדה של מסים לבעלי ההון ולבעלי השכר הגבוה, על מנת לייצר צמיחה שתטפטף לעשירונים הנמוכים. כמובן, הטיפות ממאנות לחלחל מטה, וההנחה המובלעת שתנאי הכרחי לצמיחה הוא הגדלת אי-השוויון הוכחה כמופרכת".
שומרים על תחרות
שירותי הרווחה הנרחבים שמציעות מדינות סקנדינביה לצד השאיפה לשוויוניות בהכנסות יוצרים לא פעם בלבול, לעתים מכוון, עם מודלים "אדומים" יותר כמו זה הסובייטי. בפועל, מדובר בגישה התומכת בכלכלה חופשית, עם בלמים ואיזונים. מדינות סקנדינביה מאופיינות ככאלה שקל לעשות בהן עסקים בזכות הסרת חסמים ביורוקרטיים, מס חברות נמוך יחסית (כ-28%) והסכמי סחר המעודדים תחרות.
המדינות האלה, למשל, מחבקות את ענף ההיי-טק. דנמרק דורגה במקום הראשון בשנת 2008 במדד NRI של הפורום הכלכלי העולמי, המבטא את המוכנות של המדינות להשתמש בטכנולוגיות מידע ותקשורת. שבדיה נמצאת מיד במקום השני וישראל רק במקום ה-25.
ואיך אפשר לדבר על היבטים של כלכלה חופשית בלי לדבר על שחיתות שלטונית. על פי המדד של ארגון שקיפות בינלאומי, דנמרק, שבדיה ופינלנד מצטיינות כמדינות עם הכי פחות שחיתות, בעוד ישראל מגיעה רק למקום ה-33, אחרי מדינות כמו קטאר, קפריסין ופורטוגל.
ביטחון לעובד, גמישות למעסיק
השוויוניות היחסית בשכר במדינות סקנדינביה נובעת לא רק משכר מינימום גבוה ומשכר בכירים מתון, אלא ממנגנון תוספות השכר שאינו מעודד פערים. לדברי ד"ר עמי וטורי, כלכלן והיסטוריון מאונ' חיפה, הנחשב ממייסדי ארגון כוח לעובדים, המודל הסקנדינבי קובע שכר התחלתי גבוה יחסית, אך לא ניתן להכפילו מהר כל כך. בניגוד להסכמי העבודה הנהוגים בישראל, בסקנדינביה אין קידום משמעותי בהתאם לוותק אלא באמצעות תוספות שכר קיבוציות אחת לשנתיים-שלוש, ותגמול אישי מסוים שניתן לקבל בהתאם לביצועים אחת לשנה. כך, כולם מרוויחים שכר ראוי - בלי עובדים עניים מצד אחד ובלי מנהלים עשירים מדי מצד אחר.
בכל חברה בע"מ המעסיקה יותר מ-25 עובדים, חייב להיות דירקטוריון הכולל לפחות שני נציגי עובדים. בכל חברה בע"מ המעסיקה יותר מאלף עובדים, לפחות שליש מחברי הדירקטוריון חייבים להיות מקרב העובדים. המשמעות היא שהעסקים במדינות האלה הם לא רק קניינו של המעסיק, כמקובל במשפט העבודה בישראל, אלא גם של העובדים. אלה יודעים שהשותפות הזאת כוללת גם חובות. כשהעובדים יושבים בדירקטוריון, קשה למעסיק לדבר על צמצומים לאור "המצב הקשה" - פשוט כי העובדים מבקשים לפתוח את הספרים.
ככלל, לאיגודי העובדים במדינות סקנדינביה אין זכות וטו למניעת פיטורי עובדים - זכות שקיימת בישראל בעיקר במגזר הציבורי. בדנמרק הפיטורים שכיחים יותר, בשבדיה הרבה פחות. במקרה של צמצומים על רקע כלכלי, הראשונים שילכו הביתה יהיו העובדים הצעירים, והאחרונים - המבוגרים. בישראל, המצב הפוך: קודם מפטרים את המבוגרים, בין היתר משום שלרוב הם מרוויחים הרבה יותר. ככה עובדים בני 50 ומעלה מוצאים את עצמם בארץ מחוץ למעגל העבודה, בלי הרבה אפשרויות לחזור. במדינות סקנדינביה, גם אם זה קורה העובדים נהנים מתקופת זכאות כפולה ומשולשת לדמי אבטלה.
וטורי מתקומם נוכח הטענה החוזרת ולפיה הגמישות הניהולית בסקנדינביה גבוהה מזו שבישראל. גם כשההסתדרות מתנגדת לפיטורים, הוא מציין, לרוב זה כולל רק שכבה מאוד מסוימת של עובדים. וטורי מדבר מניסיון: בנובמבר 2006 הוא הוביל את השביתה הממושכת של "העובדים הארעיים" בנתב"ג, שם עבד כסבל אף שכבר אפשר היה לקרוא לו באופן רשמי "דוקטור".
מקרה כזה לא יכול היה לקרות בסקנדינביה. גוף ציבורי גדול, עם ועד עובדים חזק, שולח בכל שנה מאות עובדים הביתה בשיטת הדלת המסתובבת. באותו מקום שכבה אחת של עובדים המוגנים מכל משמר, ושכבה אחרת של עובדים סוג ב', אף שהם כלולים בהסכמים שעליהם חתמה ההסתדרות ואף שהם עצמם משלמים לארגון. נתב"ג הוא רק דוגמה. ההסתדרות חתומה על הסכמים רבים שמאפשרים את השיטה הזאת, שפורחת בין היתר במערכת הבנקאית.
וטורי טוען כי במגזר הפרטי בישראל, להסתדרות אין זכות וטו על פיטורי עובדים, אלא על שמות המפוטרים. "הם יכולים לזרוק לכלבים את כל מי שהוועד לא אוהב, ולשמור מכל משמר על מי שהוא כן אוהב. זה לא ביטחון תעסוקתי, אלא ביטחון למי שההסתדרות חפצה ביקרם". בהסתדרות סירבו להגיב לדברים אלה.
דיור ציבורי? הנה מודל שעובד
בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר על רפורמות בנוסח סופרטנקר לפישוט הליכי הבנייה, ושר האוצר יובל שטייניץ מדבר על "פטיש חמש קילו" שיאלץ בעלי נכסים למכור דירות המשמשות כיום כמשרדים, במדינות סקנדינביה עושים את הדבר הישן והפשוט ביותר: דיור ציבורי. הרי גם אם ועדות התכנון יאשרו פרויקטים חדשים בתוך יומיים וחצי, זה לא יעזור אם יהיו אלה עוד פרויקטים של מגדלי יוקרה, דופלקסים או דירות חמישה חדרים. המודל הסקנדינבי מדבר בשפה אחרת. רוב רובן של הדירות במרכזי הערים נמצאות בבעלות של חברות עירוניות, וניתן להשכיר אותן במחיר סביר ומפוקח. השכירות היא ללא הגבלת זמן. כל אחד זכאי לדיור כזה ללא קשר להכנסתו, אולם אוכלוסיות חלשות זכאיות לקדימות בתור - ויש תור. לפי סקירה שפרסם בעבר ד"ר וטורי, מתוך 1.6 מיליון דירות להשכרה בשבדיה, 830 אלף נמצאות בבעלות עירונית. דירות שאינן מיועדות להשכרה נמצאות בבעלות קואופרטיבים מיוחדים, שאינם מאפשרים לרוכשים להשכיר אותן לגורם שלישי. לפי וטורי, שכירות של דירת ארבעה חדרים בבירת שבדיה תעלה בממוצע כ-3,500 שקל בחודש.
חוק החרם, הגרסה השבדית
איש עסקים שבדי שיבקש להעתיק את המפעל שבבעלותו לסין, נניח, מסתכן באופן ודאי בחרם מצד ארגוני העובדים. לא רק נגד אותו מפעל, אלא נגד כל עסקיו של אותו בעל הון. "לארגוני העובדים אין בעיה אם חברה מסוימת מבקשת להרחיב את פעילותה מעבר לים, אבל היא חייבת להבטיח שזה לא בא על חשבון מקומות העבודה הקיימים", מסביר וטורי. אם נוחי דנקנר השבדי מוכר את מכתשים אגן לחברה סינית שעשויה להעתיק את המפעלים באשדוד ובנגב, אז החרם צפוי לכלול גם את שופרסל, סלקום, נטוויז'ן, נשר, כלל ביטוח, ישראייר ועסקים אחרים שלו.
אבל יש מי ששילם את המחיר, והוא היה כבד. אחת הדוגמאות המוכרות בשבדיה היא זו של חברה מקומית שזכתה במכרז לשיפוץ בית ספר בעיירה מקומית. החברה התקשרה עם קבלן משנה מלטביה, שהביא מצדו עובדים לטבים ושילם להם כמקובל בלטביה. הסכמי הסחר באירופה קובעים כי ניתן להעסיק עובדים ממדינה אחת במדינה אחרת בתנאי שהשכר עומד בחוק שכר המינימום במדינה הרלוונטית. אלא שבשבדיה שכר המינימום נקבע בהסכמים ולא בחקיקה, והקבלן הלטבי חשב שהוא יכול להתחכם בעניין הזה. זה עלה לו בחרם שהביא אותו לפשיטת רגל.
