מי שצפה בסיקור התקשורתי של פרשת מרדוק, לא יכול היה שלא להשתומם על הפער הבלתי-נתפס בין הדימוי של האיש במשך השנים, לבין הקשיש המבולבל שמתקשה לשמוע את השאלות המופנות אליו, וגם כאשר הן מגיעות לאוזניו, הוא משיב בבלבול, כמי שאין לו מושג על מה מדברים.
מיליוני צופים בעולם לא יכלו שלא לשאול את עצמם: האם זהו האיש שהיה יוצא ובא בדלת האחורית של הבית המפורסם ברחוב דאונינג 10? הזה האיש ששועי תבל שיחרו לפיתחו? ששותפיו ויריביו גם יחד תיארו כ"כריש", "שועל" ועוד כל מני כינויים השמורים לאנשי עסקים שעל אף שהם מרוויחים מיליונים, לא יהססו לצאת לקרב גם על אגורה?
בהנחה שמרדוק לא עבר מאז פרוץ הפרשה איזה אירוע בריאותי (ובגיל 80 מוכרחים שלא לשלול את האופציה הזאת על הסף), הרי שיש יסוד להסיק שמדובר בהעמדת פנים. מהוורסיה פשוטה ביותר של העמדת פני מי שמתקשה לשמוע כדי להרוויח זמן בניסוח התשובה (מניפולציה בסיסית שכמעט כל אחד מאיתנו חוטא בה לפעמים כאשר הוא נשאל שאלה לא נוחה, גם אם אינו שקרן) - ועד לוורסיה המתוחכמת יותר של העמדת פני סב טוב, קצת מבולבל, שהאציל סמכויות על אנשים שמעלו באמונו. וזה להזכירכם האיש שהיה ידוע בכך שהוא מתקשה להאציל סמכויות אפילו על קרובי משפחה מדרגה ראשונה.
כמעט מבלי משים, הפכה הטקטיקה הזאת של מרדוק לכלי האמין ביותר למדידת עוצמתה של הפרשה שנקשרה בשמו: בהיכלי המשפט התרגלנו לראות כבר רוצחים בכיפות קטיפה צחורות ובזיפי זקן, אנסים שמשלבים זרועות עם בנות זוגם, כל סוג של מניירה שיכולה לעורר את רחמי בית המשפט.
העובדה שמרדוק נזקק לרפרטואר המסכנות המרשים שהפגין בפרלמנט, בשלב מקדמי כל-כך של החקירה, מלמדת שהפרטים המשמעותיים ביותר שלה, לפנינו.
