"הלילה הוא שירים", ה' 22:20, ערוץ 1
לפני כמה ימים, סחטתי את כוחותיי כמעט עד כלות בטיפוס תלול ומהיר על ההליכון בחדר הכושר. מדובר באחד מאותם רגעים שבהם אתה מנהל משא-ומתן עם עצמך (כמו כל מי שיודע שכושר גופני הוא חשוב, אבל לא מבין למה הוא צריך להזיע בשביל זה), לאמור: "עוד עשר דקות אני מוריד מהירות", "עד סוף השיר שברקע" ועוד - ובכל פעם אתה מצליח לסדר את עצמך מחדש בקביעה של יעד רחוק עוד יותר... ואז זה קרה: 60 הדקות הסתיימו להן, כבר עמדתי ללחוץ על הכפתור שיאט את המכונה ויאפשר ללב שלי לחזור אט-אט לדופק סדיר, והנה, ברקע "קרנבל בנח"ל"... כנח"לאי גאה לשעבר, קיבלתי מיד מנת אדרנלין לעוד חמש דקות, ואפילו הגברתי קצת את המהירות כדי שאשתווה לאותו נחל שוצף העולה על גדותיו.
לא באה כל ההקדמה הארוכה הזאת אלא כדי לומר שאני מת על מוזיקה ישראלית עם ותק מסויים, אוהב לפזם אותה תוך זיופים נוראיים, ואם יש גם ערימה של חבר'ה על הדשא באותו מעמד - מה טוב. משום כך אני אוהב את עינת שרוף. לא עד כדי כך שארקד עם אורחיה המכובדים על השולחנות ב"גנקי", אבל בוודאי כדי שאצפה בתוכניתה בערוץ 1, תוכנית שגיליתי במקרה לפני כשבועיים תוך כדי שלטוט אקראי, הצצתי ונפגעתי.
בכל פרק היא מארחת יוצר אחר, מראיינת אותו ושרה שיר שמח. לא מדובר בהפקה נוצצת במיוחד, אין בה כמעט חידושים שלא ראיתם ושמעתם כבר, בניואנסים כאלו ואחרים. אבל היא נעימה, שמחה ומכניסה קצת אנרגיה לערב הראשון של סוף השבוע.
מגזר ומיגדר
"ליידי כול אל ערב", ש' 21:00, ערוץ 8 (הוט)
לדיכוי אין דת ולאום. עובדה: במהלך הצפייה בסרטה של אביסתאם מראענה, צפה ועלתה לנגד עיני שירת י.ל גורדון, בעיקר "קוצו של יו"ד" לאמור: "אישה עברייה מי יידע חייך", שכן ממש כמו השיר ההוא שעסק בעינוי נשים בידי הממסד הרבני, לכאורה בשם איזו שמירה על ערכי מוסר עתיקים.
אבל הסיפור הזה אינו על רבנים ונשים יהודיות עגונות, כמו בשירו של יל"ג, אלא על דועאא פארס, אישה צעירה ויפה מהכפר סג'ור שנרשמה לתחרות היופי של המגזר הערבי וחפצה, מאוחר יותר, בעקבות קשר שנרקם בינה ובין המעצב ג'ק יעקוב, להתקבל גם לתחרות מלכת היופי של כלל המדינה.
במקביל היא החלה להתקרב להוויה הישראלית המשוחררת יותר, שינתה את שמה לאנג'לינה ומחול השדים החל. מה שיה בתחילה סרט על חלום אופנתי של אישה צעירה הפך לפרשה שמסעירה תחילה את משפחתה, ומאוחר יותר את כל העדה והמגזר. אפשר להתווכח על מידת הנאורות שבה מציגה התקשורת החופשית לכאורה נשים, מה שבטוח הוא שבישראל מתקיימות עדיין תת-תרבויות, בני כל הדתות, שבהן תחת מסווה פרימיטיבי של "כבוד המשפחה" הדיכוי הזה הוא בגדר נורמה.
הרומן שלי עם וודי
"הרומן שלי עם אנני", ו' 15:30, MGM
בשלוש מילים: איזה סרט נפלא! אם זמנכם בידכם בערבה של שבת והשלאף-שטונדה יכולה לחכות עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות, עשו לעצמכם טובה וצפו (שוב) בסרט המבריק הזה.
לא מפני שהוא, לדעתי, הטוב בסרטיו של יוצרו, ואפילו לא מפני שהוא זכה בארבעה אוסקרים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (וודי אלן), השחקנית הטובה ביותר (דיאן קיטון) והתסריט הטוב ביותר (אלן ביחד עם מרשל בריקמן), אלא מפני שאלמנטים מהסרט הזה תוכלו למצוא ביצירות, לא רק קולנועיות (ארקדי דוכין למשל סיפר פעם שהשיר היפה "יש בך" נכתב בהשראת הסרט), מאוחרות בהרבה.
מסך מפוצל, למשל, שמציג בו-זמנית כמה דמויות שהצופה רואה את כולן אך שלא רואות זו את זו, או ביטוי ויזואלי בכתוביות של מחשבות שחושבות הדמויות לעצמן. השיא הוא כשאלבי (אלן) הקומיקאי המורבידי והמאוהב באנני, עומד בתור כשמאחוריו מקשקש מישהו על תורתו של מרשל מקלוהן, מניח אבן היסוד לחקר התקשורת. המחשבות של אלן בגנותו של הדובר, מובאות לצופה באופן פרונטלי, וכך גם תשובותיו של הדובר.
הם אינם מדברים זה עם זה, אך שניהם מדברים אל הצופים. בשיאה של הסצנה, מופיע מרשל מקלוהן האמיתי ומצדיק את אלבי-אלן.
למי שהצליח להחמיץ את הסרט הזה, נגלה רק שמדובר בסיפור אהבתם של אלבי, ליצן עצוב וחרדתי, ושל אנני היפה ומלאת שמחת החיים. הפערים בין השניים מולידים פרידות שבסופן עוזבת אנני את ניו-יורק ועוברת לחיות עם מפיק בהוליווד (פול סיימון, שבדיוק הערב, ה', יופיע בישראל). אלבי שלא יכול בלעדיה, יוצא למסע שנועד להחזירה לחיקו. מצחיק ושנון, גם מקץ 34 שנים.