בעמוד הפותח את תוכניית ההצגה מוכתר "כולם היו בניי" כמחזה הגדול של המאה ה-20. אני לא יודע לשפוט את הקביעה הזו, ובכלל נדמה שהיא מתאימה יותר למצעדי הפזמונים או לחלופין לפרסומות לפלזמות ולאינטרנט מהיר. אבל לעצם העניין, בהחלט אפשר לקבוע שמדובר במחזה שנוגע בדיוק כירורגי, באחת הדילמות החברתיות המרתקות שהתפתחה באותה מאה, והיא מערכת הגומלין שבין הפרט לבין הכלל בחברה המודרנית. דילמה שלא עזבה מאז. רק התעצמה והלכה.
ארתור מילר אמנם יצק מילים המביאות סיפור מסגרת בעל קונוטציות צבאיות לדרמה המשפחתית שלו, שמתרחשת בעיירה אמריקאית שלווה עם תום מלחמת העולם השנייה; אבל למען האמת, באותה מידה יכול היה להיות התעשיין ג'ו קלר, שסיפק חלקי מנוע פגומים לחיל האוויר האמריקאי וגרם להתרסקויות של 21 מטוסי קרב, גם יצרן מכוניות שהוציא לשוק האזרחי משפחתיות עם בלמים דפוקים (טויוטה, זוכרים), או כזה שמייצר פורמולות חלב צמחי לתינוקות שחסרים ויטמין חיוני ואשר גורר אחריו מוות או חיים של ייסורים.
מילר, בדרכו הבלתי מתפשרת, בא חשבון עם עקב אכילס של האתוס הקפיטליסטי וסימן גבולות ברורים לסוגיית הערבות ההדדית בחברה חפצת חיים. בימים שבהם האוהלים פרוסים ברחבי הארץ, עדות לחברה שאיבדה את מצפנה, המסר של מילר, בתרגומו המצוין של יוסף אל-דרור, תופס אחיזה רלבנטית מתמיד.
יחד עם זאת, לפחות עד שנגיע ליום שבו טייקון ינהג בנתיניו כאילו היו בניו, ולא יחפש את הרווח בכל מחיר חברתי או סביבתי; ולפחות עד שנגיע ליום שמשכיר דירה לא יעשוק את השוכר, שבגיל ילדים שלו, בשכר דירה ובתנאים בלתי מידתיים - מוסר ההשכל של "כולם היו בניי" יהיה רלבנטי. אידיאה לשאוף אליה.
משולש עוצמתי
המשולש שעומד בלב המחזה הוא זה של ג'ו, קייט ובנם כריס, כאשר כל אחד מהם תופס נקודה על סקלת הקיום - מג'ו תאב הבצע, דרך אשתו הפרגמטית ועד לכריס, הסרגל המוסרי. הצלחת ההצגה תלויה בראש ובראשה בדינמיקה בין השלושה, ועל כך יכול הבמאי משה נאור לסמן וי, עדות לליהוק מוצלח.
נתן דטנר, ליאורה ריבלין ואוהד קנולר מייצרים משולש שווה צלעות ועוצמות ברמת המשחק שלו. דטנר עובר על הבמה מטמורפוזה שלמה מאב המשפחה החברמן והמלא בביטחון עצמי לאישיות דלה ושנואה שכל שנותר לה הוא להכות חטא על פשע בשם הקתרזיס החברתי. ריבלין מתווכת דמות חולמנית מחד, פרגמטית מאידך ותמיד-תמיד בצעד לפני האירועים, באופן מרתק ממש. ואילו קנולר מצליח להגיש את הדמות הטהרנית של כריס באופן אמין ומלא רגש. לא עניין של מה בכך.
השלושה מחזיקים את משקל הטון של המחזה הזה על הכתפיים בצורה מעוררת הערכה, ומצליחים לחפות על הצוות המשלים שברובו לא מתעלה לרמתם. נטע גרטי בתפקיד אן (חברתו לשעבר של האח לארי שנפל במלחמה, וכעת אהובתו של כריס), עשתה כבר תפקידים מוצלחים מזה. ירון מוטולה ואפרת ארנון כשכנים ג'ים וסו בייליס זוכים לטיפול שטחי למדי מן הבמאי, ולא מצליחים לעורר אמינות או ערך מוסף בתמונות שהם שותפים להן. מי שכן מייצר ערך מוסף בהופעה קצרה אך מטלטלת הוא ישי גולן בתפקיד ג'ורג' (אחיה של אן). בלי להיכנס לנבכי העלילה הסבוכה, די לומר שמדובר בדמות שמצליחה בדקות ספורות על הבמה לייצר עולם ומלואו.
לסיכום, המחזה הקנוני של מילר זוכה לטיפול אפקטיבי מצדו של משה נאור, שבונה את הדרמה באיטיות ובבטחה; ולתצוגת משחק שמשאירה חותם מצד השלישייה המובילה דטנר-ריבלין-קנולר.
"כולם היו בניי" מאת ארתור מילר, תרגום: יוסף אל-דרור, בימוי: משה נאור, תיאטרון חיפה בשיתוף הקאמרי