מי שייכנס לעמוד הפייסבוק של מרכז ההדרכה בחירייה (וכן, יש מה לראות שם), ייתקל במיני-תערוכה וירטואלית תחת הכותרת "אוצרות מההר". זו כותרת חביבה לסיפור שההשלכות שלו אינן חביבות כלל: בעקבות קידוחי גז שמבוצעים בהר (כחלק מפרויקט סביבתי בינלאומי) גילו המהנדסים ערימת פסולת שחורה, מלאה טובין שהולך אחורה עד לשנות ה-80. "המהנדסים עצרו את הקידוח, והתחלנו, כמו שאנחנו, לחטט בערימת הפסולת שנשפכה", מספרת סיון רובין, מדריכה במרכז. "מצאנו המון דברים - זה היה מדהים ומטורף בו זמנית".
כפי שאפשר לראות בדף הפייסבוק של המרכז, הממצאים ה"ארכיאולוגיים" במצב יחסית טוב לגילם. וזו בדיוק הבעיה. "מדהים שמצאנו חתיכות של עיתונים, שזה חומר שנושק לאורגני ובכל זאת לא התפרק", מספרת רובין. "מצאנו אריזה של בלו בנד, שקיות חרדל של טייק-אוויי שנשארו שלמות, מגרפת צעצוע של ילדים מפלסטיק שלא קרה לה כלום, סרט מתנה בצבע אדום שעכשיו הוא כמו חדש, אריזת ממרחית בטעם שוקולד לבן שהייתה פעם, כוסות פלסטיק חד-פעמיות שהיו רק מקומטות אך שלמות, ועוד".
אחרי שטיפה יסודית שמרו במרכז את האוצרות כדי להראות למבקרים. "החירייה היא כמו חצ'קון על האף של כולנו", עומדת רובין על המשמעות של האוצר. "זאת הפסולת שלנו, וכולנו תרמנו להר העצום הזה. היא תישאר כאן לעד, ודרכה אפשר לקבל פרופורציות לגבי אורח החיים שלנו: מצד אחד אנחנו אוכלים מזון מהיר באריזות פלסטיק כי אנחנו מחפשים לקצר תהליכים, ומצד שני הקופסאות האלה יישארו כאן לעד, לכן צריך לעצור גם לפני שקונים וגם לפני שזורקים. המגרפה שמצאנו לא הייתה חייבת להגיע לפח, ויכלה להתגלגל הלאה לילד הבא, וכל האוצרות האלה היו יכולים להיות חומרי גלם. ההר הזה הוא משל וסיפור על החברה שלנו".