לטרגדיה האיומה בנורבגיה בסוף השבוע שעבר היה נופך כמעט סוריאליסטי. כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על הפצצה באוסלו ועל הטבח באי יוטיה, רמת הפטפוט באתרי הרשת הג'יהאדיסטיים עלתה בבת אחת.
ואף כי איש לא ידע מי היה האחראי, הגולשים הג'יהאדיסטים הניחו במידה של ביטחון שאחד משלהם שפך את הדם. והם נטפו עונג. סוף-סוף, לאחר שביתת נשק כפויה וארוכה מדי, החזית המערבית חזרה והתלקחה. יצאו כמה שעות, והתברר שטיפוס צפוני מאוד, נוצרי מאוד, אנטי-אסלאמי מאוד היה הרוצח. האוויר יצא ממפרשי הג'יהאדיסטים עלי רשת. לא לאורך זמן, מפני שאחדים מהם גילו פתאום את היתרון של קורבניותם. הם מיהרו לגלות שהשטן הבלונדיני הוא בעצם פרו-ישראלי נלהב ומגן נמרץ של זכויות היהודים. אופס. לא נעים.
הרוצח הנורדי פעל בשם הצורך לבער את "התקינות הפוליטית" מאדמת אירופה ומאווירה. המניפסט עצום הנפח שלו אינו ניתן כמובן לקריאה מלאה (1,518 עמוד), אבל אי-אפשר לטעות כלל באיבתו לתקינות הפוליטית. הוא מייחס לה את שקיעת הציביליזציה, מאז התחילה להיכפות על אירופה בשנות ה-20 של המאה ה-20.
למרבה האירוניה הוא דווקא הצליח לאשר את אחת הציפיות האבסורדיות של "התקינות הפוליטית" לפני 10 שנים, בימים שלאחר 11 בספטמבר. אז, שלטונות הביטחון נטו להניח שגברים שחומים עם שמות ערביים ועם דרכונים מזרח תיכוניים מסוכנים לשלום הציבור הרבה יותר מסקנדינבים בלונדינים וכחולי עין. תקינאים פוליטיים ביקרו את מה שהם חשבו ל"החשדה אתנית".
עכשיו מותר בהחלט לחשוד בבלונדינים כחולי עין, בייחוד אם הם רוצים לקנות דשנים כימיים בכמות סיטונאית, או מחפשים מחסניות לנשק אוטומטי, או אפילו אם הם מבלים שעות ארוכות בספריות, וקוראים על מרקסיסטים יהודים בפרנקפורט שמלפני תשעים שנה. לרוע המזל, בלונדינים או לא בלונדינים, מותר להניח שהפציע עידן הנשק האוטומטי בפיגועי טרור. כמעט לא מובן מדוע זה לא קרה עד כה. זה כל-כך הרבה יותר פשוט לארגון מאשר החניית טנדר מלא מרעומים בשדרות ברודוויי.
כתבתי למעלה על פטפוטי הרשת של הג'יהאדיסטים, שהשתוקקו לאקט חדש של אישור ושל עידוד. אבל גם האנטי-ג'יהאדיסטים פטפטו. הם היו מוכנים למהר ולהראות לנורבגים שגם גן העדן שלהם אינו מחוסן מפני אסלאם אלים. זה קצת מזכיר את השעות הראשונות שלאחר פיצוץ בנייני הממשלה הפדרלית באוקלהומה סיטי, לפני 16 שנה. ההנחה הכללית הייתה שאסלאם קנאי שלח את ידו הארוכה אל אמריקה התיכונה. אחר כך התברר ששטן בלונדיני וכחול עין עשה כן כדי להציל את אמריקה מידי הממשלה הפדרלית הכול-יכולה.
הטרוריסט ההוא, טימותי מקוויי, עורר מיד עניין עצום בשוליים הסהרוריים של אמריקה הפרובינציאלית: עולם של "מיליציות יום ראשון", שחבריהן מתכנסים להאזין להזהרות נוקבות מפני מזימה לאכוף "ממשלה עולמית סוציאליסטית" על אמריקה, שבראשה יעמוד מזכיר האו"ם, וכלי המשחית שלה הם מסוקים שחורים מסתוריים המרחפים ללא סיבה מעל בתיהם של פטריוטים.
זכרו את שנת 732
טימותי מקוויי של ארצות הצפון קרא הרבה יותר ספרים, או לפחות הרבה-הרבה יותר ערכי ויקיפדיה, וצפה בהרבה-הרבה יותר סרטוני יוטיוב. אלף וחמש-מאות עמודיו אינם אלא יומן קריאה, אנתולוגיה של פרשנויות היסטוריות. בעולמו רב הצללים של אנדרס ברינג ברייוויק, אסלאמיסטים תמיד חרשו מזימות, תמיד ניהלו ג'יהאד, תמיד אחזו עיניים - ותמיד עשו כן מאותה סיבת-הסיבות עצמה: להרוס את הציביליזציה המערבית ולרשת את אירופה. זכרו את שנת 732, שבה חיל חלוץ ערבי נעצר רק בקושי בדרך לפריז; ואת 1683, שבה חיל חלוץ טורקי נעצר רק בקושי בשערי וינה; ואפילו את 1800-ומשהו, כאשר שודדי ים צפון אפריקאים היו חוטפים כפריים מחופי אנגליה ואירלנד כדי למכור אותם לעבדים.
האסלאמיסטים לא התקרבו להצלחה, אלא לאחר שאינטלקטואלים מרקסיסטיים המציאו את "התקינות הפוליטית" ואת ילדתה, המפלצת רבת הראשים הקרויה "רב תרבותיות". או-אז נקשר הקשר מבפנים נגד נכסי צאן הברזל של הציביליזציה: הכנסייה והמשפחה. אתיאיזם, שחרור האישה, המהפכה המינית ושחרור ההומוסקסואלים ערערו את יכולת ההתגוננות של אירופה, ואפשרו את הפלישה המסיבית של המוסלמים, רק חמישים אלף ב-1955, כבר 25 מיליון כיום.
"אל-נא תחשדו בי שאני נאצי", מטעים ברייוויק. אילו רק היה יכול לטייל במרחבי הזמן, הוא היה חוזר ל-1933 ותוקע כדור ברקתו של היטלר, "השטן הגדול". פשעו הגדול ביותר, כותב השטן מאוסלו, היה ש"איש לא פשע פשע נורא נגד שבטו שלו יותר מאשר היטלר. בגללו, השבטים הגרמניים גוועים, ועלולים לעבור מן העולם, אלא אם כן נצליח לנצח בתוך 20 עד 70 שנה".
בהמשך הוא מטעים את טעותו הטרגית של היטלר, שלא הבחין בין יהודים רעים ליהודים טובים. הרעים הם שליחי הרב תרבותיות המרקסיסטית, הטובים הם ילדיה הלויאליים של אירופה. היהודים הרב תרבותיים אינם מסכנים את המערב בלבד, אלא הם הסכנה הגדולה ביותר לשלומה של ישראל.
אוסף יוצא דופן של קריצות
"הבה נילחם שכם אל שכם עם אחינו הציוניים נגד כל האנטי-ציונים, נגד כל המרקסיסטים התרבותיים והרב-תרבותיים", כותב ברייוויק במה שמוכרח להיחשב לאוסף יוצא דופן של קריצות. הוא ידיד היהודים, הוא אומר, אבל הוא אנוס לקבוע בצער כי "יש בעיה יהודית" בצרפת ובבריטניה, ויש "בעיה יהודית ניכרת" בארצות-הברית. במערב אירופה ובצפון אמריקה, 75% מן היהודים התחברו אל אויבי המערב. בישראל, הוא מטעים, המצב קצת פחות חמור, רק 50% מן היהודים התחברו אל אויבי המערב. הוא אינו מודיע מה הוא מכין ליהודים הבוגדניים האלה, אבל במקום אחר הוא מטעים כי לאחר שהאירופים יחזרו ויכוננו את בכורתם באירופה (באמצעות מלחמות אזרחים שיימשכו על-פי הצורך עשרות שנים), כל הבוגדים המרקסיסטים, בערך עשירית האוכלוסייה, יוצאו להורג "ללא רחמים".
אני קצת מאריך בעניין הזה, מפני שאין כמעט ספק שנשמע הרבה בימים האלה על אהדתו המופלגת של ברייוויק לישראל וליהודים. למעשה, אלף עמודים אל מעמקי יצירתו (למען הדיוק, בעמוד 1,163) אנחנו מוצאים את החוליה החסרה בין ברייוויק ובין האידיאולוגיה הנאצית.
תלונתו על היטלר אינה רעיונית, אלא היא פרגמטית לחלוטין: הוא, היטלר, לא עמד במשימה שקיבל עליו להציל את הגזע הנורדי. הוא טעה כאשר השמיד סיטונית את כל היהודים, אבל לא היה טועה אילו הסתפק בהשמדה סיטונית של "מרקסיסטים רב תרבותיים". רוב היהודים, בוודאי בגרמניה, ממילא היו מתאימים להגדרה הזו, על-פי משנתו של ברייוויק.
עיתון נורבגי הכתיר את עמודו הראשון, למחרת הטבח, בתאריך, "7-23", ללמדך שהיום הנמהר ההוא הצטרף אל 9-11 ואל בני דמותו ממדריד, עבור דרך לונדון וגמור במומבאי. זה בוודאי נכון מבחינת הטראומה שנורבגיה סבלה. אבל היהיה זה נכון גם מבחינת ערך הגיוס של הדרמה? המגדלים התאומים הוליכו דור שלם של צעירים מוסלמים אל זרועות הג'יהאדיזם. האומנם ברייוויק שולח דור שלם של צעירים אירופיים אל זרועות ניאו-היטלריזם? הו, אירופה, אירופה.