2,000 שקל לחודש. לפעמים 3,000. לפעמים יותר. לילד אחד. זה המחיר שמשלמים הורים בעבור שנת לימודים. לא שנת לימודים באוניברסיטה, אלא שנת לימודים בגן לילד בן שנתיים.
אפשר כמעט לסיים בסכום כזה תואר ראשון באוניברסיטה. ולא, לא מדובר בבחירה של הורים מתייפייפים שהמסגרות העירוניות לא עונות על דרישותיהם המופרזות. מדובר במסגרת חינוכית שאין להם ברירה אלא לשלם לה באופן פרטי, משום שאין ברירה אחרת.
למה? משום שהמדינה גילגלה את הטיפול והחינוך המיועד לגיל הרך אל ההורים. היא כמובן לא עשתה זאת במוצהר, אלא בשיטה הבדוקה שתמיד עובדת: כורח המציאות.
לפני מספר חודשים בדקנו ב"גלובס" כמה מעונות יום מוצעים ברחבי הארץ לילדי ישראל הרכים (עד גיל 3). המספרים מדברים בעד עצמם - כמעט 715 אלף ילדים אמורים להשתלב ב-3,500 מעונות בלבד. בתל-אביב, למשל, כ-200 אלף ילדים אמורים להסתפק בפחות מ-500 מעונות יום מוכרים.
ואם נדרשת עוד הוכחה לעובדה שממשלות ישראל לדורותיהן לא טרחו לתת את דעתן לנושא, הרי היא לפנינו: המשרד שאמון על הטיפול בילדים הרכים האלה הוא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. משרד החינוך - מחוץ לתמונה.
גנים ללא פיקוח
הפועל היוצא של היעדר מעונות יום מוכרים ומסובסדים הוא פריחה של גני ילדים פרטיים - כאלה שאין שום פיקוח על המחירים שהם גובים, על התכנים שהם מעבירים. נכון, רובם הגדול מספקים מסגרת חינוכית מצוינת עם לוח חופשות סביר, אבל עדיין מדובר בשוק פרוץ. יש לא מעט גני ילדים שמסיימים את שנת הלימודים ב-8 באוגוסט - אבל גובים על אוגוסט מחיר מלא.
בשורה התחתונה, התוצאה היא הוצאה עצומה, כבדה עד כדי קושי קיומי, המוטלת על כתפי ההורים, במיוחד במשפחות שבהן יש יותר מילד אחד בגיל הרלוונטי. למעשה, מדובר בהוצאה שמגרדת (מלמעלה או מלמטה) את הסעיף המכביד ביותר ברשימת ההוצאות המשפחתיות - הדיור.
נראה כי לא רחוק היום שההורים בישראל יצטרכו להחזיר גם משכנתא על הבית וגם משכנתא על הגן.
