הטענה העיקרית נגד המחאה, טענת העמימות, זכתה אמש (מוצ"ש) לתשובה מוחצת. עכשיו יש רשימת דרישות מסודרת, והיא כוללת פחות או יותר את הכול: החל בדיור, עבור בחינוך, דרך בריאות, מדיניות מס בריאה יותר, התנגדות לחוק הווד"לים ולרפורמה במינהל, ובאופן כללי - מדינה צודקת יותר.
אז כן, אפשר לומר שזה הכול, אפשר גם לטעון שזה המינימום שמדינה חייבת לספק לאזרחיה. זה, לא תספורות. זה, לא מס גדול על עבודה ומס קטן על הון. זה, לא עוד חוקים אנטי-דמוקרטיים. זה, לא פערי ענק ונתוני אבטלה מזויפים. זה, כלומר תקווה ולא ייאוש.
גם דתיים ראו עיניי
הטענה נגד המוחים שהם אנרכיסטים אין כמוה לטעות: הם לא נגד סדר. הם פשוט נגד הסדר הזה. כל מה שהם רוצים זה סדר חדש. טוב יותר. מרבית הדוברים הדגישו ושבו והדגישו את אהבתם למדינה. זה היה מהערבים היותר ציוניים שהייתי בהם בזמן האחרון.
העמימות, שנזקפה לחובתם, הפכה לבהירות צלולה של 4 מילים: העם דורש צדק חברתי. טוב עשו המארגנים והנואמים שלא ירדו לרזולוציה. הרזולוציה היא לא המשחק שלהם. מי שצריך לעשות את זה זו המדינה. עכשיו תורה. ההפגנה אתמול נשאה קול ברור. אם הוא לא הובן, היא תישא אותו שוב, ושוב, עד שיובן.
היו עוד טענות נגד המחאה שזכו אמש לתגובה מוחצת. ההיקף שלה, לדוגמה. 150 אלף איש זה כבר לא משהו שאפשר לנפנף. כך גם בנוגע לטענה שמדובר בשמאל קיצוני. חלק מהמפגינים ידעו לפתור את זה יפה. מהשלטים של חד"ש, שקראו לחלוקה צודקת של כספים, לשוויון ולכל הדברים המוזרים האלה, הם פשוט גזרו את סמל המפלגה. השלט נשאר אדום, זה נכון, אבל כשאתה מוריד את הזיהוי הקומוניסטי, אתה נשאר עם דרישה לא קיצונית ולא מופרזת.
ההפגנה של אתמול נבדלת מזו של השבוע שעבר בעוד דברים. היא הייתה יותר מאורגנת, אבל גם פחות נשלטת (זה אפשרי). יותר סוערת, אבל פחות אלימה (כנ"ל). ובעיקר, היא הייתה הרבה יותר מגוונת. לא ראיתי שלטים של הימין, אבל בהחלט ניתן היה לראות שם ימניים.
חלקם נאלצו לבלוע את הרוק מול חלק מהשלטים, אבל עמדו בזה בגבורה. כל הכבוד להם. כנ"ל בנוגע לדתיים. גם כאלה ראיתי, במו עיניי. אותו הדבר בנוגע למבוגרים. זו עדיין מהפכתם של הצעירים, אבל הגב שהם מקבלים הופך רחב יותר. ההורים הגיעו, גם הסבים. כולם עמדו נרגשים, מול הדור שהצליחו לנפק.
שעתיים לפני שההפגנה יצאה לדרכה כבר היה ברור שהפעם זה הולך להיות שונה. כמו שהאנשים והאנרגיות בכיכר הבימה היו מעבר לכל מה שציפו לו. אם חשבנו שהציבור הישראלי בנוי רק לשיאים, התבדינו אתמול. נדמה שהתבגרנו, נדמה שאנחנו בנויים לתהליכים. זו אחת התובנות החשובות שצמחו מהאוהלים.
אם בהתחלה חשבו שם, בערימת החבר'ה על הדשא, שטיק-טק הכול נגמר, אתמול הם כבר דיברו אחרת. זה לא זבנג וגמרנו, זו לא הפגנת שרירים רגעית בדרך חזרה אל הכורסה. עם כל יום שעובר בחום ובלחות מבינים שם שצריך להישאר. השכנים לא אוהבים את זה, מסכנים, אבל מה אפשר לעשות.
נדמה שגם המשטרה עברה סוג של תהליך. פחות סוסים, יותר סובלנות. בסוף ההפגנה הם נתנו לצעירים לחסום נתיבים לזמן רב, עד שבסוף לא הייתה להם ברירה. ועדיין, רף האלימות, כמו גם מספר העצורים, היו נמוכים באופן משמעותי. נראה כי המסר של "השוטרים איתנו" הצליח לעבור בבהירות. לפי מה שראיתי, הבחורים בכחול חייכו הרבה יותר מאשר בשבוע שעבר.
ביקרתי בשלושת המאהלים בתל-אביב. רוטשילד, לוינסקי וזה החדש בשדרות נורדאו. האווירה בלוינסקי שונה בתכלית השינוי. אין שם את אווירת מסיבת החשק של רוטשילד. השילוב שם בין יפי-הנפש לקשי-היום, בין תכולי העיניים לכהי העור, בין צעירים למבוגרים, ימין ושמאל, פשוט לוכד לך את הלב ומסרב להרפות.
מאהל ההורים בשדרות נורדאו עדיין קטן וצעיר, מהדקות ששהיתי שם, הרגשתי שהוא לא יגמור שבוע. אבל התבדיתי כל-כך הרבה פעמים בשבועיים האחרונים. אשמח להתבדות שוב.
לא, עוד לא ניצחנו
בחזרה למוצ"ש. כמה מבכירי מחאת הקוטג' ניגשו אליי למחות על שכתבתי שהמהפכה שלהם נכשלה. לראיה, הציגו את מאהל המחאה שהקימו מול ביתה של עפרה שטראוס והצהירו כי זו רק ההתחלה. אתם מגש הכסף, אמרתי להם. לא בטוח שהשתכנעו. בימים הקרובים, הבטיחו, תראה שטעית בנו. גם להם אמרתי שאשמח להתבדות שוב. הלוואי.
ראיתי לא מעט פרשנים שהכריזו "ניצחנו". לא. עוד לא ניצחנו. ארוכה היא הדרך לניצחון, ואת פירותיו, אם בכלל, נראה רק בעתיד הרחוק. ובכל זאת, קצת ניצחנו. ניצחנו בזה שהראינו להם שדי, מספיק. שינינו את השיח, שינינו את סדר היום. ולראות אותו משתנה בזמן אמת זה אחד הדברים הגדולים.
על הבמה, בין הנאומים לשירים, הקרינו ראיון שהעניק נתניהו במארס. בראיון הוא מצהיר כי ישראל היא המקום היציב בעולם, שלאזרחים טוב בו, מקום שבו לא מורדים כי אין במה, מרוב שהכול דבש. לצפות בנאום הזה מתוך ההמון המיוזע היה שיעור טוב בתורת הניתוק.
ההפגנה אתמול הייתה צעד קטן לאדם וצעד גדול לחברה בישראל. נדמה כי כבר אין אף אחד שחושב שכמות האנרגיה העצומה הזו תתפוגג לה בקרוב, כמו שחשבו רבים לפני שבועיים. היא לא הולכת לשום מקום, מלבד למקומות טובים יותר, זאת אומרת.