אני מקווה שזה יישאר בינינו: האמת היא שאני פחות ופחות מתחבר למאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, תוצאה ישירה של יותר מדי ניידות טלוויזיה, עמדות שידור, מצלמות וסלבריטאים. כשראיתי את שלמה נחמה מסתובב בין האוהלים הבנתי שזה הזמן לצאת למסע דילוגים של יומיים בין מאהלי הפריפריה, מקריית שמונה עד שדרות. טיול למקומות שבהם לא תדרוך רגל של מנכ"ל מדושן או של כוכב מדורי רכילות.
היה זה מסע לעומקה של המחאה, מסע שנע בין ההיפי לקונקרטי. בחלק מהמאהלים דיברו איתי על אהבה ועל תודעה, לחלקם היו דרישות ספציפיות מהרשות המקומית. בחלקם סטודנטים, בחלקם משפחות קשות יום. צעירים ומבוגרים, ימין ושמאל. חזרתי ממנו שונה ממה שיצאתי: שזוף יותר, עצוב יותר מלראות לאן דרדרה המדינה את אזרחיה, ואופטימי יותר לנוכח ההתעוררות הקולקטיבית. אני לא יודע לאן זה הולך, אבל לפי ההתרשמות שלי זה לא הולך להיעלם, לפחות לא בזמן הקרוב. יותר משהם חושבים איך מתקפלים הם כבר חושבים איך להתמודד עם החורף.
יום ראשון בבוקר במרכז קריית שמונה
מדובר בפלא ארכיטקטוני של ממש. איקרוס ודדלוס היו מרגישים בבית במבוך המוזר והלוהט הזה של מדרגות ומפלסים. כשאנחנו מגיעים, המאהל בן ארבעים האוהלים מתקפל בעצלתיים. עוד לפני שאני מספיק להתאכזב מסבירים לי שבסך-הכול עוברים למקום גדול ומרכזי יותר, צומת נחמיה. האנשים פה עדיין בהיי מההפגנה במוצ"ש. אלף איש צעדו פה, הם אומרים לי. סטודנטים מעמיסים ציוד על משאית בעוד ילדים קטנים עם פאות מסולסלות משחקים בין האוהלים שטרם קופלו. לאבא שלהם רסטות ארוכות. שילוב מנצח.
רותם ברק, 18, מקיבוץ שניר, היא היחידה שידיה לא מלאות. בעוד רגע היא יוצאת לשנת שירות, ואתמול היא נאמה בהפגנה. ברק נותנת לי עותק של הנאום שלה: "בשבוע הזה הבנתי שהפוליטיקה היא לא תחומם הבלעדי של לובשי חליפות תככנים. הבנתי שלי, האזרח הפשוט, יש כוח, יש השפעה".
חונכתי למעורבות, היא אומרת לי ומחליפה לחולצה כחולה של הנוער העובד והלומד. את שנת השירות שלה תעשה בחולון. לשם התנועה שלחה אותי, היא אומרת.
אנחנו ממשיכים למאהל בחצור הגלילית
אבל הוא פורק בגלל מיעוט משתמשים. בכניסה לראש פינה, ממש מול הקניון, מאהל קטן. שבעה אוהלים ורשת צל. כמה צעירים בלי חולצות נמסים להם שם. המאהל בן שבוע, וגם פה, בראש פינה המנומנמת, צעדו אמש כ350- איש.
המאהל של ראש פינה עומד בצד ההיפי של המחאה. פה מדברים איתי על מהפכה של אהבה, כבוד לאימא אדמה, מסע של הבנה, שינוי בתפיסה, על יצירת עולם חדש. כולם פה בני 21 עד 24, חיילים משוחררים, אחרי טיול ולפני לימודים, גרים עדיין אצל ההורים. הם מספרים שאין סיכוי למצוא פה עבודה, שלא לדבר על להמשיך לגור בראש פינה עם המחירים המטורפים האלה. אין להם שום בעיה להצהיר שאין להם פתרונות.
אנחנו לא בפתרונות, אומר לי עודד זמירי, אנחנו בלהראות לכולם שצריך לשנות. אנחנו בעד ערבות הדדית, אומר נדב מור, וחברו גל בלום אומר שבכל מקומות העבודה באזור משלמים בשחור. יאיר אורן אומר שהעם הזה הוא בטון וברזל כשיש מלחמה, ושיהיה ככה גם בימי שלום. וכך הלאה. יש משהו בלהפגין מול הבית שלך, הם אומרים. תחושה של עוצמה.
למאהל מגיע איש מבוגר, יאיר דוארי, תושב ראש פינה. אנחנו המבוגרים, הוא אומר, כבר מסודרים. זה הזמן שלנו לתמוך בצעירים, לעזור להם. הוא מנסה למקד את חבורת ההיפים, לדבר על ריכוזיות והפרטה, על הפשרת קרקעות לדור ההמשך. הם מעדיפים להמשיך לדבר על אהבה. הוא לא מפריע להם. אחרי כמה דקות הם מוציאים את הדרבוקות ומתחילים לנגן. כשאנחנו יוצאים משם הם מציידים אותנו בקערת פירות.
אנחנו מדרימים לחיפה
זה המאהל הכי גדול שנהיה בו בטיול הזה. משהו כמו ארבעים אוהלים בגן שמול הסינמטק. הכול מאורגן יפה מאוד. יש מקרר ומטבח וציוד לשהייה ארוכה. שעת צהריים לוהטת, ומי שלא בעבודה יושב מתחת לרשת הצל המרכזית. מנגנים בגיטרה, בסקסופון ובחלילית ואוכלים ארוחת צהריים של פסטה וסלט.
יובל שחר, 28, סטודנט לתואר שני בתכנון ערים ומייסד המאהל החיפאי, אבל לא קשור להתאחדות הסטודנטים, לוקח אותי לסיבוב קצר. יש דגם של בז"ן, יש אילן יוחסין של משפחות ההון הישראליות, יש תכנונים למחאות גרילה שונות ברחבי העיר. גבר מבוגר ודתי בשם יהושע, תושב המאהל בעצמו, מצטרף אלינו. לכל אחד פה, הוא אומר, יש שריטה. למי אין, אני שואל, ומביט בשעון: בעוד שעה וקצת אני צריך להוציא את הילדים מהגן.
חזרה לתל אביב
אני מעמיס את הילדים על האופניים ואנחנו יוצאים לבקר במאהלים הקטנים של העיר הגדולה, ששונים מהותית מרוטשילד. בגינת לווינסקי, ליד התחנה המרכזית הישנה, מתערבבים האוהלים (יש כשלושים) עם מהגרי העבודה. בערבים יש כאן מוזיקה ואנרגיות מעולות. זה המאהל החביב עליי. אנחנו עוברים ברוטשילד לשעת סיפור ונמלטים די מהר.
בערב אני מגיע למאהל בגן השניים ביפו. אולי המאהל המסקרן ביותר. יש משהו כמו 15 אוהלים. כאן אין היפים ואף אחד לא מדבר על אהבה. כאן הדרישות קונקרטיות עד כאב. 700 משפחות ביפו חיות עם צווי פינוי מהבתים שלהן. ערבים ויהודים יושבים במעגל ודנים על פעולות מחאה שונות. מישהי עוברת עם קערה ובה אבטיח חתוך שמראהו טוב הרבה יותר מטעמו. יש כאן יתושים בגודל של בזים, והם עטים עליך ונוגסים בך דרך החולצה. עוד רגע והם יתחילו לינוק את האיברים הפנימיים. זיקוקים מאירים את שמי יפו. למישהו יש יום הולדת, או שאולי תינוק נולד, או שאולי סתם התחשק למישהו לירות זיקוק.
מחר אמור להתחיל הרמדאן, והחברים היהודים החליטו לא לאכול בימים מתוך הזדהות. זה אומר שבימים יהיה פה עגום למדי, אבל הלילות יהיו חגיגה. הם החליטו גם לא לישון בנים ובנות יחד.
אני פוגש את הנא עמורי, בחורה מרשימה מהוועדה העממית של יפו. יפו למודת מאבקי דיור, אבל עמורי פסימית לגבי סיכויי המאבק הנוכחי. מה יכול היפואי לעשות מול השוק היהודי החופשי? כמעט כלום.
הבעיה ביפו, כמו גם בערים מעורבות אחרות, בקצרה ובמבט מלמעלה, היא כזו: אחרי 1948 התיישבו ערביי יפו כדיירים מוגנים בדירות שנתנה להם המדינה דרך עמידר וחלמיש. הדירות לא שלהם בטאבו. אחרי שנים של הזנחה ושל אי-גבייה באו החברות והתחילו לתבוע את הדיירים בשלל עילות: שינויים בנכס, הורשה לדור שלישי וכך הלאה. הם הוכרזו כפולשים, וצווי הפינוי לא איחרו להגיע. תוסיפו לזה את תהליך הג'נטריפיקציה שעובר על יפו ואת מחירי הנדל"ן שהאמירו, ותקבלו את התמונה: הערבים נדחקים החוצה.
הדרישות של המאהל ביפו הן הפסקת ההליכים המשפטיים, הכרה בדור שלישי כיורשים חוקיים, הפסקת המכרזים ומכירת הקרקעות.
הפעם זה מייאש במיוחד, אומרת עמורי, יפו פשוט אטרקטיבית מדי. כל המגניבים של תל אביב רוצים לבוא ולגור פה, ולנו אין דרך להתמודד מולם. עוד מטח של זיקוקי דינור צבעוניים לא מצליח להסוות את העצב ואת הייאוש של יפו.
יום שני, שמונה בבוקר, בפארק הסיטי באשדוד
המאהל בן 32 האוהלים ריק ברובו. כולם הלכו לעבוד. אני פוגש שם את נאור ביטון, 25, ואת אומרי עזורי, 31, שקמו לא מזמן. ביטון, מהצעירים היותר מרשימים שפגשתי במהלך המאבק הזה, הוא אחד ממקימי "אשדוד מתעוררת", תנועה א-מפלגתית של צעירים שקמה לפני שלוש שנים והספיקה כבר לרשום לא מעט הצלחות, כמו למשל נוכחות ברוב הוועדות העירוניות, הפעלת קווי לילה בעיר ועוד. התנועה ייסדה את עיר האוהלים באשדוד ויש לה גם דרישות ספציפיות מראש העירייה, מלבד הדרישות של מטה המאבק הארצי, כמו תוכנית לדיור בר השגה שקידם ראש העיר עד שנתקעה בין הוועדות.
ביטון לומד באוניברסיטה העברית מדע המדינה ותקשורת. לפני שלושה שבועות חזר מסמסטר ב-NYU, שם למד מנהיגות במלגה מלאה. הוא פטריוט אשדודי אמיתי. אני רוצה להישאר בעיר ובמדינה, הוא אומר, אבל אני מסתכל על אנשים מבוגרים ממני ושואל את עצמי ברצינות מה כבר מצפה לי. הוא בדרכו לראיון עבודה, אבל הוא לא ממש אופטימי. כנ"ל עזורי, שמספר שכבר שלושה חודשים שהוא מחפש עבודה ולא מוצא. אנחנו דור שלם שרוצה להתקדם, אנשים שאפתניים, עם תואר אקדמי, שפשוט לא מצליחים. גם הוא גר אצל ההורים במושב עשרת. לשכור דירה באשדוד, הם אומרים, זה עסק לא זול בכלל.
במוצ"ש צעדו כ-2,200 איש באשדוד, ההפגנה הכי גדולה בעיר מאז 1966. מה יוציא אתכם מפה, אני שואל. אנחנו בתיאום עם תל אביב, אומר ביטון, אבל האינטרס שלנו הוא להתקפל, אנחנו אנשים עובדים. אם נתניהו יציג תוכנית עם לו"ז אמיתי שתגובה בחקיקת בזק, נאמין לו. בינתיים, הכול דיבורים. כל ההצעות שלו עד עכשיו היו לא אמיתיות.
ביטון, רהוט וכריזמטי לא פחות מהחברים בתל אביב, מדבר על הכוח של העם, על נפילת האסימון בעירו, הנשלטת על-ידי קבלנים. כשחזרתי מניו יורק, הוא מספר, אנשים עברו מול הפרסומת הענקית של הקוטג' וצחקו.
אזרח מבוגר בשם יעקב מתיישב איתנו, מטיח בביטון ובעוזרי שהם מפונקים. ביטון מתווכח איתו בנעימות, מסביר לו, מזמין אותו לדיון בערב. חצי שעה אחר כך יעקב עוזב והוא כבר תומך נלהב במחאה. תנו לביטון את הכוח, זה מה שאני אומר.
בדרך מאשדוד דרומה אנחנו עוצרים ליד מאהל קטנטן
שתי סוכות ושלושה אוהלים, שהקימו מפוני גוש קטיף בצומת ניצן, ליד עיר הקרווילות שלהם. גם כאן השלטים הם נגד נתניהו. ההבדל היחיד הוא שבפינה הימנית העליונה כתוב בס"ד.
שלמה בוסקילה, המכונה סמי, מחבר שלטים לגדר. הוא בן 55. לא עובד. בגוש עבד כדייג, אבל המינהלת לא הכירה בו כחקלאי. אנחנו מופקרים, הוא אומר, אין לנו כלום. שלא כמו תושבי המאהלים, שרוחם באופן כללי מרוממת, בוסקילה פסימי, ציני. המדינה תנפנף את המחאה הזו כמו שנפנפה אותנו, הוא אומר. אין לזה שום סיכוי. הוא מספר ששלושה רבעים מהאוכלוסייה בניצן מטופלים אצל פסיכולוגים וכדומה. הוא עצמו עבר אירוע מוחי לא מזמן, בגלל הלחץ, וסביבו, הוא אומר, כולם חולים: התקפי לב, סרטן, סוכרת, לחץ דם. שום דבר לא קורה, אומר בוסקילה, ושום דבר לא יקרה.
הנוער פה משועמם, כך בוסקילה, וזה מוביל לדברים לא טובים. עישון, שתייה, הידרדרות בלימודים, ונדליזם. כל היום מסתובבים ולא עושים כלום, הם גדלו על בגידתה של המדינה וכבר לא אכפת להם מכלום. לנו אין כבר שום אמונה, הוא אומר. עם מחאת האוהלים הוא לא מזדהה כי הם לא הזדהו איתו כשפונה. אנחנו נפרדים ממנו בלב כבד.
כעשרים אוהלים עומדים בפארק פז בלב קריית גת
לא סטודנטים, לא היפים. כאן יש הרבה מבוגרים קשי יום ומשפחות. רוב תושבי קריית גת מטופלים ברשויות הרווחה. הרוח החיה פה פועמת בחזהו של לירן ישראל, 31, שעזב את כל העבודות שלו לטובת המאהל. עבד במתנ"ס ובמסעדה, ולא הגיע לשכר מינימום. בקריית גת, הוא אומר, יש 1,500 יחידות דיור שמיועדות לדיור בר השגה, והכול תקוע בין המינהל למשרד השיכון. הוא צוחק כשאני מזכיר לו את קריאת הממשלה לצאת לפריפריה. בשביל מה, הוא אומר. כאן אין עבודה ואין מה לעשות, וגם לא כל-כך זול. הוא משלם 3,000 שקלים שכירות לדירה קטנה. הדרום מאוחד מאחורי המחאה, הוא אומר.
שירה אוחנה, שבאה עם הילדים, מאשרת. היא משלמת 1,880 שקלים לפעוטון, 2,500 שכר דירה. לא נשאר כלום. הצעירים רוצים להישאר פה, אך אין למה. אבל אני אופטימית, היא אומרת, כי המדינה מתעוררת.
ישראל שמש, 62, לא גומר את החודש. הוא נכה. אין לו כלום. כשהוא מנסה להאשים את החרדים, משתיקים אותו ישראל ואוחנה. זה לא פוליטי, הם אומרים, ולא מגזרי - כולנו יחד בעניין הזה. עד מתי, אני שואל. פה, כך ישראל, כבר מתחילים לחשוב על החורף. אני לא אצא מפה, אומר לירן ישראל, עד שלא אראה שינוי בעיניים, עד שתשתנה המדיניות הכלכלית של ישראל.
במקום נאספים תושבים ששוטחים בפניי את כאביהם. כולם ממורמרים, כולם מרגישים זנוחים על-ידי המדינה. כל העבודות פה בשכר מינימום, הם אומרים. יש רק אינטל, אבל מה אנחנו יכולים לעשות באינטל, זועקת תושבת מבוגרת בשם שושנה: הם לוקחים אותנו רק בשביל לנקות להם את השירותים ולשטוף להם את הרצפות.
אחר מספר שהרגע חזר מהבנק, שם התחנן בפני המנהל שייתן לו 100 שקלים. אחר מספר שלא עמד בתשלומי המשכנתה, עד שנזרק. מה שווה לי הצמיחה, שואל נסים, אם אין לי מה לאכול. כולם פה מובטלים, הוא זועק, והדבר היחיד שבונים פה זה עוד דוכני פיס. כולם משתפים אותי בכאבים שלהם, עד שאני לא יכול יותר. אחרי הכול, אני בחור רגיש.
לירן ישראל מבטיח לי שבלילות יותר שמח פה. באים חבר'ה עם גיטרות ועם דרבוקות, הוא מבטיח. אבל עכשיו החום כבד כמו הלב. לכו לפריפריה, אני שומע את קריאת הממשלה. שילכו הם לפריפריה.
נוסעים לשדרות
14 אוהלים על הדשא מול המרכז המסחרי. "שדרות? רוטשילד", מכריז שלט. זו שעת צהריים חסרת רחמים. ארבע בחורות נמצאות פה, שומרות על המאהל בן השבועיים. אנחנו מדברים על הפריפריה והן מספרות על מחסור במקומות עבודה, על תחבורה ציבורית שלא קיימת, על שכר דירה מופרז בקיבוצים מסביב. קארין חזן, ורד פרידמן, רוני פרנסיה ודפנה לויט עובדות כולן בשתי משרות לפחות, ולא מצליחות להגיע לשכר מינימום. הן מספרות שהספין הביטחוני עובד לא רע על התושבים בשדרות, ואיך לא. הן מספרות על תחבורה ציבורית לא קיימת שקובעת הלכה למעשה את התעסוקה: אי-אפשר להגיע לשום מקום בזמן. אוטובוס יוצא משדרות פעם בשעה-שעה וחצי.
ורד פרידמן מספרת שכשהבת שלה חולה היא לא נוסעת לברזילי, רע לה שם. היא מעדיפה לנסוע להורים בירושלים. הן מספרות על ויכוחים ועל תמיכה, על ביקורים של עמיר פרץ ושל בוז'י הרצוג, ועל הופעה של איגי וקסמן שתיערך בערב. הן מזמינות אותי להישאר, אבל אני כבר צריך לצאת לתחנה הבאה. קריית מלאכי קוראת לי.
המאהל של קריית מלאכי כולל עשרים אוהלים
הם ממוקמים על כביש 3, מחוץ לעיר, ממש ליד צומת קסטינה, לפני הפנייה לבאר טוביה. זה המאהל היחיד שראיתי בו שלטים ברוסית. אורטל דבוש, 26, היא הרוח החיה פה. היא ובעלה עברו עם שני ילדיהם לאוהל לפני שבוע. למה פה ולא בתוך העיר, אני שואל. בתוך העיר, אומרת דבוש, הכול בטון, אין דשא בקריית מלאכי. היא עובדת עם קשישים, בעלה מחלק גלידות. הם מצליחים לשרוד רק בקושי. 2,600 שקלים שכר דירה, 1,700 מעון לילדה. לא נשאר כלום. נתניהו חושב שזול פה, היא אומרת, אז שיבוא ויראה לבד. לא זול לחיות פה ואין עבודה - הכול בשכר מינימום.
רכבים עוברים וצופרים, מביעים את תמיכתם. היית במאהל בתל אביב, אני שואל. לא, אומרת דבוש. כמה מאצלנו נסעו, אבל אחרי עשר דקות ברחו משם. לא מתאים לנו מה שאומרים שם, אומרת דבוש. אני ימין קיצוני, כהנא הוא המלך בשבילי וכולם פה כמוני, אבל לא מעניין אותי שהם שמאל קיצוני, בדבר הזה כולנו ביחד. אני לא שונאת את ביבי, רק שיעזור לנו, ומצדי שיישאר ראש ממשלה. היא מספרת שבמוצ"ש צעדו בקרייה 400 איש. היא מספרת גם על רגעי השבירה. ביום רביעי, היא אומרת, הייתי פה לבד. אף אחד לא בא. רציתי לבכות. ואז בא מוצ"ש וקיבלתי אנרגיות ואדרנלין לעוד חודש. אני פה בשביל להישאר.
מה את רוצה, אני שואל לפני שאני צריך לחזור לתל אביב להוציא את הילדים. מה ז'תומרת, משיבה דבוש, אני רוצה מה שכולם רוצים - העם דורש צדק חברתי.