יותר משלושה שבועות חלפו מאז שהחל גל המחאה החברתית לשטוף את ישראל. אתמול, מוצ"ש, הוכיחו מאות-אלפי האנשים שהשתתפו בהפגנות בתל-אביב, ירושלים ובערים אחרות, לספקנים כי המחאה אינה פוחתת, אלא מתגברת. בדומה ליתר ימי המחאה, גם אמש, הפנו המפגינים את קריאותיהם ודרישותיהם לעבר ראש הממשלה, בנימין נתניהו; שר האוצר, יובל שטייניץ, ולשאר חברי הממשלה וחברי-הכנסת, והטילו את האחריות להידרדרות המצב הכלכלי עליהם.
בניגוד למחאות קודמות, כמו מחאת "כיכר הלחם", למשל, שבה הופנו הטענות, בנוסף לממשלה ולכנסת, גם נגד מערכת המשפט, שמה של נשיאת בית-המשפט העליון, דורית בייניש, ושל שופטים אחרים לא נישא בפיהם של מפגיני מחאת האוהלים.
האם המפגינים צודקים בטענה שכנסות ישראל וממשלותיה נושאות באחריות להידרדרות שהובילה לפרוץ מחאת ההמונים, ואילו מערכת המשפט אינה נושאת באחריות למצב הכלכלי-חברתי הקשה?
מומחים בתחום המשפטי-חברתי, סבורים כי התשובה לשאלה זו ברורה. לדבריהם, מערכת המשפט בכלל ובית-המשפט העליון נושאים בחלק גדול מהאחריות להידרדרות מעמד הביניים בישראל.
עו"ד יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת "ידיד", ומרצה באוניברסיטה העברית, טוען כי האחריות של מערכת המשפט למצב הכלכלי-חברתי באה לידי ביטוי בכך שהיא נתנה "רוח גבית" חזקה לשינוי התרבותי הגדול של ההפרטה המסיבית, שחל בישראל בשני העשורים האחרונים.
באיזה אופן נתן ביהמ"ש העליון לגיטימציה ל"מהפכת ההפרטה"?
אלבשן: "בפסיקות שנתן ביהמ"ש העליון לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ב-1992, הוא קבע שהזכויות החברתיות פחות משמעותיות מהזכויות הליברליות. השופטים בחרו 'להגן על בעלי הבית ולא על השוכרים' בכך שפסקו כי כבוד האדם מכיל זכויות כמו חופש החוזים וזכות הקניין, אבל לא כולל זכויות חברתיות כמו הזכות לבריאות, הזכות לדיור הולם, לחינוך איכותי ולביטחון סוציאלי.
"המהפכה הליברלית שהנהיג העליון בתחילת שנות ה-90, באה על-חשבון הזכויות החברתיות. בנוסף, לביהמ"ש העליון, בתקופת הנשיא אהרן ברק היה סטאטוס של 'נותן גושפנקה מוסרית' ולכן למה שהם עשו, העניק לגיטימציה חוקית וגם מוסרית לכך שהפכנו מסוג של מדינת רווחה, למדינה ניאו-ליברלית. 'המהפכה החוקתית' פסחה על הזכויות שהיו רלבנטיות למעמד הביניים ולעניים, וגרמה לכך שהשיטה בישראל היטיבה עם מי שיש לו, והרעה עם מי שאין לו".
חלק מכבוד האדם
האם האחריות בהיבט הזה אינה מוטלת דווקא על הכנסת שבחרה לא לחוקק חוק יסוד זכויות חברתיות?
אלבשן: "בהחלט לא. כשביהמ"ש העליון רצה להעלות לדרגת חוקה זכויות שלא נזכרו במפורש בחוקי היסוד, הוא ידע לעשות זאת היטב. כך, למשל, הוא פסק שהזכויות לחופש הביטוי ולחופש החוזים הן חלק מכבוד האדם. זאת, למרות שבעיניי אין יותר מתאים מהזכויות החברתיות להיחשב כחלק מכבוד האדם. יתרה מכך, העליון לא רק שלא פיתח את הזכויות החברתיות אלא הוא הסיג אותן לאחור. העליון עיכב ואף שימן את גלגלי מהפכת ההפרטה והפגיעה בזכויות החברתיות.
"כך למשל בפס"ד "עתיד" מתחילת שנות האלפיים, נתן ביהמ"ש לגיטימציה להקמת בתי-ספר פרטיים ופגע בכך בזכות לחינוך איכותי לכלל התלמידים. חשוב לציין, שהמשמעות הגדולה של אי-ההכרה בזכויות החברתיות היא גם בהרחקת המעמד הנמוך מהיכולת ליהנות מהזכויות שכן זכו להגנה חוקתית - אם אינך יודע קרוא וכתוב ברמה נאותה, כי לא זכית לחינוך הולם, לא תוכל ליהנות מחופש הביטוי בצורה מלאה; ואם אתה נכה שלא מקבל מהמדינה סיוע כלכלי לרכב מותאם, לא תוכל ליהנות מהזכות לחופש התנועה".
בית משפט לעשירים
עו"ד יעל אדורם, מנהלת הקליניקה לסיוע משפטי אזרחי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, מסכימה עם אלבשן, והביקורת שלה על מערכת המשפט היא נחרצת. "לבתי-המשפט, ובראשם לבית-המשפט העליון, יש תרומה משמעותית למצב שהוביל למאבק החברתי של משתכני האוהלים". לדבריה, בית-המשפט העליון יצר בשנים האחרונות אשליה שהתנפצה בפני המעמד הנמוך והבינוני, וגרם לאכזבה קשה ולחוסר אמון במערכת הצדק.
אדורם: "מצד אחד, העליון פתח את שעריו לכל עותר, גם לציבורי שמוביל מאבק עקרוני, וקבע ש'הכול שפיט', וכי הוא מוכן להתערב גם במדיניות ממשלתית ובמדיניות תקציבית ואפילו בחקיקת הכנסת (בפסק-דין המזרחי), ובכך פתח פתח להכרה משפטית מעשית בזכויות אדם ובזכויות חברתיות, אבל מצד שני, בפועל, ההבטחה התגלתה כ'מקסם שווא'. בית-המשפט מפעיל את התערבותו באופן סלקטיבי, תוך חלוקה שאינה משתמעת לשני פנים בין הכרה בזכויות העשיר לבין אי-הכרה בזכויות העני".
למה את מתכוונת?
"לכך שדלתותיו של ביהמ"ש העליון ננעלות שעה שהוא מתבקש להכיר בזכויות חברתיות על מנת לתקן עוול ועיוות כלפי אוכלוסיות חלשות. במקרים כאלה הוא 'שוכח' לפתע את האקטיביזם השיפוטי שבו הוא דוגל ואת החוקה שכונן, הוא דוחה עתירות של אנשים מהשכבות החלשות ביותר, ובכך הופך עצמו לבית-משפט לעשירים".
תוכלי לתת דוגמאות לכך?
"שני פסקי-דין של בג"ץ, שעוררו סערה גדולה בעשור האחרון, הם פסק-הדין שדחה את העתירה נגד הקיצוץ בקצבאות הזקנה (בג"ץ 5578/02 מנור נ. שר האוצר), שניתן בסוף שנת 2004, וקבע שהקיצוץ חוקתי ואינו פוגע בזכות החוקתית לקניין ובג"ץ 888/03 (רובינובה נ. המוסד לביטוח לאומי), שבו נדחתה העתירה נגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, ולמעשה נקבע באופן אבסורדי כי הקיצוץ הוא חוקתי ואינו פוגע בזכותו הבסיסית והחוקתית של אדם להתקיים בכבוד מינימלי. זאת, למרות שברור לכול שהקיצוץ בגמלה גרם מכה אנושה למעמד הנמוך ביותר בחברה שמתקיים מגמלה זו.
"מדובר בפגיעה בשכבות האוכלוסייה החלשות ביותר, של זקנים, עניים ועולים חדשים, ולפגיעה קשה וקיצונית בזכותם לקיום אנושי בכבוד; ולמרות זאת בית-המשפט דחה את עתירותיהם והותיר ציבור שלם מאוכזב וחסר אונים שאיבד את אמונו בבית-המשפט".
מה לגבי הזכות לדיור הולם שהיוותה את העילה לפרוץ המחאה?
אדורם: "גם באשר לזכות החברתית לדיור הולם, בתי-המשפט הרימו תרומתם ונמנעו מלסייע. בגל של תביעות פינוי שהגישו 'חברות משכנות' נגד יורשים של דיירי הדיור הציבורי, פירשו בתי-המשפט את זכויות דיירי הדיור הציבורי באופן מצמצם ביותר, ואפשרו על-פי-רוב לפנותם מבתי משפחותיהם ששימשו למגוריהם במשך שנים רבות, והפכו למשענת ולקורת-גג יחידה של משפחות שלמות.
"ושוב, גם ביחס לזכות הדיור גילה בית-המשפט דו-פרצופיות, כי בניגוד ליחס כלפי הדייר הציבורי, שעה שמדובר בזכויות של בני קיבוצים ומושבים, מקנה בית-המשפט זכויות בקרקעות ואף זכות לבנות בנחלותיהם, להרחיבן ואף למוכרן (למשל, בפסק-דין שניתן ב-2008 במחוזי בת"א בעניין קיבוץ גליל ים).
התיישרות עם הממשלה
לדברי עו"ד-ד"ר משה שקל, ראש משרד רוה"ח שקל, מהמשרדים המובילים בישראל בתחום המיסוי, גם בתחום הפיסקלי, בדומה לשאר התחומים החברתיים-כלכליים, נמנע ביהמ"ש העליון מלהתערב במדיניות הממשלה והכנסת. "כשעמדו בפני בתי-המשפט הזדמנויות לתת פרשנות פיסקלית שתקל על מעמד הביניים בתוך מסגרת הגיונית של פרשנות החוק, הם בחרו להימנע מכך, אולי כדי להימנע מלהיכנס לעימות עם שתי הרשויות האחרות.
"רק לאחרונה, למשל, נתן העליון פסק-דין שעסק בשאלה אם חישוב מס הרכישה צריך לחול גם על מרכיבי המע"מ. השופטים בחרו לא להתערב, וקבעו שכן, למרות שתיתכן פרשנות אחרת שהייתה מקילה על מעמד הביניים לפחות בנושא מחירי הדיור.
"אם בתחומים שאינם חברה וכלכלה, בעיקר בתחום זכויות האדם, ידעו בתי-המשפט 'לצאת מעורם' כדי לקבוע נורמות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם הרצון של הרשויות האחרות, בולט חוסר מעורבות בתי-המשפט וחוסר העניין שלהם בכל הקשור לתחומי חברה ורווחה. בעניין הזה רואים 'התיישרות' של בתי-המשפט עם הממשלה והכנסת. לפיכך, אחריות בתי-המשפט היא במידה רבה במובן הנגטיבי - על מה שהם לא עשו, יותר מאשר על מה שכן עשו".
עו"ד אלבשן מסכם את הסוגיה כך: "החבר'ה מהאוהלים מוחים על כך ש'גנבו להם את המדינה' ומפנים את האשמה כלפי הממשלה והכנסת, אלא שהגניבה הזו לא נעשתה על-ידי הממשלות במחשכים, אלא בגלוי. בית-המשפט העליון, כמו גם בתי-המשפט שמתחתיו, אישרו את המדיניות הזאת פעם אחר פעם. לכן, מערכת המשפט גם היא אחראית למצב בכך שהיא נתנה לאורך השנים גיבוי משפטי ומוסרי למהפכת ההפרטה הקיצונית, שהובילה למחאת האוהלים".