לא מעט נכתב השבוע על הסיקור האוהד שלו זוכה גל המחאה הנוכחי. מגישי החדשות הואשמו באהדה יתרה למאבק משני טעמים עיקריים: הרצון לגרום נזק לנתניהו, וקרבתם לכאורה של עורכי ומגישי החדשות לגרעין שעומד בראש המחאה (תל-אביבי, מעמד ביניים, אשכנזי, נטייה שמאלנית ועוד).
בעוד שהטענה הראשונה היא דמגוגיה צרופה (כאילו התקשורת היא מין גוף המנוהל על-ידי ועדה עליונה ששמה לה למטרה לנגח את נתניהו ושלטונו), הטענה השנייה מעניינת יותר: בעיקר מפני שאדם תמיד קרוב יותר אצל עצמו, וסביר להניח כי העובדה שחלק מהמוחים משתייכים לאותה קבוצה חברתית שלה שייכים חלק ממסקריהם תרמה לסיקור האוהד.
באופן פרדוקסלי נמצא הטיעון הכבד ביותר נגד הטענה הזאת בעצם ההנחה המוקדמת שבבסיסה: אילו אכן המפגינים הם בשר מבשרה של התקשורת בישראל, ואילו השפעתה של האחרונה כה גדולה, איך קרה שהם הפכו לסקטור המקופח ביותר בחברה הישראלית?
נכון שמהדורות החדשות השונות אוהבות את המחאה, במיוחד בערוצים 2 ו-10. האהדה נוגעת, קודם כל, לעובדה שבחודשי הקיץ החמים והרדומים בדרך-כלל מבחינה חדשותית, קיבלו מערכות החדשות עניין מתגלגל לעסוק בו. לא היה אירוע חדשותי עונתי שכזה מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, לפני 5 שנים בדיוק.
אלא שמעבר להסבר הזה, שנמצא כנראה תמיד בתת-מודע של התקשורת, בלט אצל "המוחים כנגד המחאה" תסביך ישראלי עתיק-יומין: העובדה שהפורמט הטלוויזיוני של החדשות נוצק כאן בידי ערוץ ממלכתי שבמשך יותר מ-20 שנה שידר את מהדורת החדשות הטלוויזיונית היחידה, יצר כאן דפוסי שידור של איזון: מדברים על עניין מדיני - מביאים שני ניצים (גם אם אחד מהם מוגדר כ"יונה"...), שכל אחד מהם אמון על הדעה ההפוכה.
נכון שלפעמים מדובר בדרך הטובה ביותר להביא נושא לידיעתו של הצופה, אבל אם בכל מקום בעולם מדובר בשיקול-דעת של מפיקי המהדורה או התוכנית, הרי שבישראל צמח האיזון הקדוש לכדי מעמד של "חוק יסוד" בעבודת התקשרות.
יונית לוי עמדה במריה
צפיתי אמש (מוצ"ש) ב-3 ערוצי הברודקאסט במקביל: ערוץ 2 ו-10 חיבקו את המחאה והמוחים בחום. בערוץ 1, שאליו הגעתי בשעת לילה מאוחרת יחסית, ניהלו דיון האם מדובר ב"מחאה אשכנזית או ספרדית", והתפתח ויכוח באולפן מה היא הקבוצה האתנית הגדולה בישראל. אין ספק - ערוץ 1 הגיע לסקר את הפגנות "הפנתרים השחורים" באיחור אופנתי של 40 שנה!
מי שהפכה למטרת מבקרי התקשורת הישראלית, יונית לוי, עמדה במריה: היא לא התביישה לתמוך באופן די נלהב (יחסית לז'אנר) בהפגנה המתעצמת, כמו גם לחבוט קלות במי שניסה להקטין את מידת עממיותה. לוי סומנה כבר מזמן בידי מבקריה כשהעזה לדווח ממבצע "עופרת יצוקה" בנימה לא פטריוטית מספיק לטעמם.
אבל נדמה כי אותם מבקרים לא הפנימו את חוקי המשחק החדשים: תמו ימי הערוץ הראשון. יונית לוי, אושרת בן-גל, דני קושמרו ועמיתיהם לא חייבים דין וחשבון לאיש מלבד למעסיקיהם. כל עוד הם נהנים מאמונם של בעלי ומנהלי חברות החדשות השונות, וכל עוד ציבור הצופים מצביע להם אמון מדי ערב, אין טעם לנסות ולאכוף עליהם את הכללים שהיו נכונים כלפי רוממה במשך עשרות שנים.
התקשורת הישראלית חופשית: לנתניהו יש עיתון חצר שהוקם במטרה לקדם את מטרותיו, המפגינים בעד שינוי חברתי מצאו אוזן קשבת בקרב בכירי התקשורת החופשית (שמעניקה במה גם למבקריהם).
ערוץ 1 יכול לנהל דיונים עדתיים אל תוך הלילה: לא רק התכנים שלו הפכו ללא רלוונטיים, גם שיטות העבודה הממלכתיות שלו פסו מן העולם.