אם טווס צבעוני מתרבה יותר מאשר טווס צבעוני פחות, הרי שהאבולוציה אמורה ליצור טווסים שהולכים ונהיים צבעוניים יותר-ויותר, עד כדי טווסי HD של ממש. ואולם בפועל, האבולוציה עצרה בנקודה כלשהי שממנה צבעי הטווסים הפסיקו להשתפר - ולא בגלל שמבחינה פרקטית ציפורים לא יכולות להיוולד עם נוצות צבעוניות יותר.
נראה כי האבולוציה "החליטה" שלא משתלם ליצור טווס ססגוני מעבר לקיים. מתברר, שהתופעה חוזרת אצל מיני חיות נוספים: תכונה שנתפסת כמושכת בעבור הנקבות, הופכת לדומיננטית יותר-ויותר עם האבולוציה, עד שבהדרגה השיפורים בה מואטים או נעצרים.
אחת הסיבות יכולה להיות הבולטות של חיות צבעוניות מדי מול הטורפים שאורבים להן, אך זו כנראה אינה הסיבה היחידה. נראה כי בהקשר הזה, ולא רק בו, האבולוציה של הזכרים תלויה בנקבות. במקרה הזה האבולוציה של התכונה המושכת מפסיקה במקום שבו הנקבות כבר אינן יכולות להבחין בשינויים בה.
כך, המוח של נקבות הטווסים לא מכויל כדי לראות את ההבדל בין הטווס הצבעוני מאוד-מאוד, לבין הטווס הצבעוני מאוד. בדיוק כמו שאנשים עשויים שלא להבחין בהבדל החדות שבטלוויזיית ה"סופר דופר פלזמה" לבין החדות של ה"פלזמה הממש טובה מאוד".
דקויות הקרקור
במחקר שפורסם השבוע בכתב העת Science, נחקרה התופעה אצל צפרדעים מסוג Neotropical Tungara. צפרדעים זכרים מן הזן הזה נמדדים על ידי הנקבות ביכולת שלהם לשיר שירי חיזור מורכבים. ואולם, מתברר שמעבר לרמת מורכבות מסוימת, הנקבות אינן מבחינות בהבדלים.
החוקרים מצאו כי האבולוציה של הקריאה הפסיקה פחות או יותר במקום שבו הנקבות כבר לא יכלו להבחין בהבדל. לא היה קשר בין מורכבות השיר לבין הנטייה למשוך טורפים, כך שזו לא הייתה הסיבה להגבלת המורכבות.
"הקוגניציה הנקבית מגבילה את האבולוציה הזכרית", הסביר פרופ' מייק ריאן, פרופ' לביולוגיה אינטראקטיבית באוניברסיטת אוסטין בטקסס, ארה"ב, שהוביל את המחקר.
המחקר לא בחן את ההעדפות של זכרים והיכולת של מוחם לזהות תת-גוונים של שיפורים בתכונות מושכות אצל נקבות. ואולם ייתכן ששגרת הטיפוח של נשים ושל גברים מטרו-סקסואלים יכולה לרמוז משהו בכיוון הזה.
לא למען בתי
המחקר הנוכחי מבוסס על הנחת יסוד כי פרטים אטרקטיביים יותר בכל אוכלוסייה מתרבים יותר, וכך האבולוציה משמרת את אותן תכונות אטרקטיביות.
מדוע הופכות תכונות אטרקטיביות לכאלה מלכתחילה? ההסברים באים בדרך-כלל מתחום הבריאות והפריון - פריטים באוכלוסייה רואים כאטרקטיביים בני זוג שנראים כמי שיכולים לספק להם צאצאים רבים, ורצוי שהצאצאים הללו יהיו בריאים מספיק לשרוד כדי לספק צאצאים משלהם.
כך יעלה הסיכוי שלהם להתרבות גם הם ולהשליך את הגנים שלהם רחוק ככל האפשר לתוך העתיד.
נהוג לומר כי אחרי ששתי התכונות הללו הושבעו, הנקבות בוחרות גם בזכרים אבהיים, שיישארו לצדן ויעזרו להן לטפל בילדים, או בזכרים עוצמתיים, שיעזרו להן להגן על הצאצאים.
אז מה חשוב יותר - לבחור אבא עם גנים שיועילו לצאצאים, או אבא שישפר ככל האפשר את חייה של אמא? מחקר שנערך ב-2009 ופורסם בכתב העת Current Biology, יצא לבחון בדיוק את השאלה הזו אצל חיפושית מסוג Adzuki - וחזר עם תשובות מפתיעות.
אצל החיפושיות הללו, הזכרים כל הזמן מציעים עצמם לבחורות באופן שלא היה עובר בית משפט בישראל של ימינו, והנקבות משיבות לרוב החיזורים על ידי כך שהן בועטות את החיפושים הזכרים לכל הרוחות בעזרת רגליהן האחוריות. רק לעתים רחוקות הן נעתרות.
החוקרים קיצצו את הרגליים האחוריות של חלק מן הנקבות, כך שלא יכלו עוד להיות בררניות כל כך, ובחנו את ההבדל בין הנקבות קצוצות הרגליים שלא בחרו את האבות של צאצאיהן, לבין הנקבות הבועטות שהמשיכו לבחור.
לא נמצא הבדל בין הצאצאים בשום פרמטר אשר אמור לשפר את ההישרדות או הפריון של אותם צאצאים. אם כך, אומר פרופ' אלכסיי מקלקוב, שהוביל את המחקר, נראה כי הנקבות בוחרות את הזכרים על-פי טעמים השמורים עמן - ולא כדי ליצור צאצאים מוצלחים יותר.