1. 64%. זה היה אחוז ההצבעה בבחירות האחרונות, לכנסת ה-18. אחוז ההצבעה הממוצע בקלפיות תל אביב היה נמוך יותר, 59% בלבד. מאז הבחירות לכנסת הראשונה, ב-1949, כשאחוז המצביעים עמד על 87%, חלה ירידה מתמשכת ברצון הפעיל לשנות, או יותר נכון, באמונה ביכולת לשנות. הבחירות בפברואר 2009 ציינו את שיא השפל.
מאות אלפי המפגינים אתמול שיצאו לרחובות העיר הגדולה והמעגלים המתרחבים והולכים סביבה, אמרו דבר אחד ברור: לא עוד "מה כבר אפשר לשנות בארץ הזאת" או "אין במי לבחור" ו" כולם אותו דבר".
מעכשיו אנחנו בוחרים, אנחנו משנים.
האלפים מאמש, ימנים ושמאלנים, צעירים ומבוגרים, סטודנטים ובוגרים, שומרי יותר או פחות מצוות, מזרחים ואשכנזים (איך פתאום צץ הסיפור הזה מחדש) לא ייצאו לפיקניק ביום השבתון הבא שבו ייבחרו נציגי העם לכנסת. הם ילכו לבחור. זהו מבחנה האולטימטיבי של המחאה החברתית, ומשמעותה גדולה בהרבה מ-10-12 המנדטים שמרכיבים האנשים שהפגינו.
המעמד הלא המאורגן
אחוז גבוה מהלא-מצביעים הם אנשי מעמד הביניים שנפל בין הכיסאות. זהו מעמד לא מאורגן, לא משפחתית ולא סקטוריאלית. לא חרדים אשכנזים, לא ערבים, לא עניים, לא חרדים ספרדים, לא מתנחלים, לא חקלאים, לא מושבים וקיבוצים, לא ציונות דתית ולא הסתדרותית. הם גם וגם או לא ולא.
מעמד הביניים המפגין בימים האלה אינו רעב ואינו מסכן. זו לא מחאת הפנתרים השחורים, לא המקררים הריקים ולא "כיכר הלחם" מלפני עשר שנים. המחאה הזאת באה מעוצמה. מביטחון עצמי. מתוך בחירה והכרה בכוח. קריאת מחאה של צעיר/ה, עם מקצוע, השכלה, הורים תומכים פחות או יותר, עם שאיפה לקריירה, לאוטו חדש יותר, לדירה שכורה, אחר כך לרכישה, ומשפחה חדשה בתוך כמה שנים, שלא רוצה ללכת מכאן. לא רוצה לחפש חיים במקום אחר. הם בוחרים לחיות כאן. רוצים לעבוד, רוצים לשלם מסים, גם ללכת למילואים, להיות כאן בטוב וברע. גם בפיגועים וגם בטילים. אבל מהקיץ הזה, הם לוקחים אחריות ומובילים שינוי.
השינוי הנדרש הוא כלכלי-חברתי, אבל מי שישנה הם פוליטיקאים. אלה העומדים ויעמדו בראש המפלגות. ככה זה בדמוקרטיה. לכן, השלב הבא והמכריע לשוכני האוהלים הוא להצטרף למפלגות ולהבטיח את השינויים העתידיים. עדיף למפלגות הקיימות, ולו רק כי גם עכשיו יש יותר מדי מהן. 36 מפלגות התייצבו לבחירות הקודמות, 12 עברו את אחוז החסימה. גם תריסר זה די והותר. אפשר להיכנס לעשות את המהפכה מבפנים ולדאוג שהיא גם תימשך.
אין עכשיו זמן לבחירות
להפיל את נתניהו היום בגלל המצב הכלכלי-חברתי - זו כניסה לשנה וחצי של מערבולת בחירות, עלות כבדה, ובעיקר אובדן המומנטום. מה גם שהעשור האחרון הוכיח ש"בין כה כולם אותו דבר". המדיניות הכלכלית של העבודה-אהוד ברק בסוף המאה הקודמת, לא הייתה שונה משמעותית מזו של אריאל שרון-ליכוד-קדימה, אהוד אולמרט-קדימה ונתניהו-ליכוד. זו הייתה בעיקרון מדיניות "הטייס האוטומטי" המוכרת והלא טובה. מה שהיה הוא שיהיה, עם טיפה תיקונים לכאן ולשם.
נתניהו יודע לזהות את ה"באגים" של מדיניות שהביאה לתוצאות מעוותות. איש השוק החופשי והתחרותי זיהה זה מכבר שהכלכלה כאן לא חופשית, לא תחרותית ולא בריאה.
צריך צבת
גם נתניהו כבר מבין שנדרשים מהלכים בשני כיוונים. סוג של צבת. מלמעלה - לכווץ את הרווחה המתפרעת והמשתוללת של אנשי העושר הגדול, האלפיון והמאיונים העליוניים. מלמטה - לרווח את הלחצים של מעמדות השלד העובדים, אותם חמישה עשירונים עליוניים שמשלמים מסים, דבר שיקרין גם על חמשת העשירונים הראשונים, שלא מגיעים כלל לסף המס וגם על אלה שבאמת לא מסוגלים לדאוג לעצמם (קשישים שחיים רק מביטוח לאומי, נכים קשים וילדים בסיכון).
זה אומר להטיל נטל חדש על מעמדות ההון: הטלת מסי עזבון (בארה"ב נגבה המס מירושה של 5 מיליון דולר), להגדיל את המס על רווחי ההון (25% לבעלי שליטה ו-20% למרוויחים אחרים), לקבוע לפחות שתי מדרגות מס חדשות (דרגת המס המרבית היום, 45% מס שולי, נגבית ממשכורת של 39,000 שקל, בעוד כמה אלפי שכירים-עצמאים משתכרים יותר מחצי מיליון שקל בחודש).
במקביל, מהכיוון השני, זה אומר להפחית באופן משמעותי את גובה המע"מ, כך שתהיה השפעת רוחב מיידית, או לקבוע מע"מ דיפרנציאלי - פחות למוצרי מזון, פחות למוצרים ברמת מחיר בינונית נמוכה והרבה יותר על מוצרי צריכה שיש בהם הפגנת עושר רב. זה אומר גם הכרה בהוצאות מטפלת ועוזרת, ובעתיד גם משכנתה ודמי שכירות.
צריך גם לטפל טיפול רוחב מסיבי במגזרים הלא עובדים, חרדים וערבים. כמו גם לעקור מהשורש את כדאיות הרווחים השחורים. ההערכה הרשמית היא שההון השחור מגיע ל-15% מהתוצר. הערכה פחות רשמית מדברת על 30% מהתוצר.
היורש של סטנלי פישר
פרופ' מנואל טרכטנברג מונה היום לתפקיד הכי מתסכל שאפשר - יו"ר הצוות המקצועי המיוחד שיביא לפתרון מהיר של המחאה.
מצד אחד זעזועים קשים ביותר בארה"ב ובאירופה, זעזועים שמתקרבים במהירות לחופי הארץ, ומצד אחר צונאמי פנימי, נחשולי אדם שתובעים צדק חברתי. טרכטנברג הוא אחד הכלכלנים המוערכים בארץ ובעולם. הוא שמר על מעמדו ועל איכויותיו גם בשנים שבהן כיהן במשרד ראש הממשלה, בתקופת אהוד אולמרט. טרכטנברג מסומן, בשקט, לתפקיד נגיד בנק ישראל אחרי סטנלי פישר. עמידתו בראש הוועדה שתמצא את דרכה במבוכי המצב היא מבחנו הראשון. מבחן ענק.