הסיפור הבא מוקדש לכל אותם טניסאים שבגיל 30 סגרו את הקריירה המקצוענית שלהם בפלומבה, וחשבו שבמקרה הטוב יאמנו ילדים עד יומם האחרון. באופן עקיף הוא גם מתאר את מצב הטניס המקצועני בארץ, כאשר חודשיים וחצי לפני משחק מול נבחרת קנדה בגביע דייויס שוקל קפטן הנבחרת הישראלית להחזיר שחקן לפעילות, עשר שנים אחרי שפרש מהסבב המקצועני.
***
אז ככה. בנסיבות קצת אחרות, הראל סרוגו היה כבר מזמן חלק מנבחרת הדייויס של ישראל. סרוגו, שגדל בקיבוץ גזית הסמוך לנהריה, היה אחד משני התלמידים הראשונים שגייסתי לאקדמיה ברמה"ש בשנת 1996 (השני היה דודי סלע). אלא שהראל הגיע רק בגיל 13, קצת מאוחר מדי כדי לקפוץ על רכבת המקצוענות. סלע הצעיר מסרוגו בשנתיים היה תמיד יותר מוכשר ומבריק ובעל בטחון עצמי גבוה לעומת הקיבוצניק החביב. סרוגו היה התלמיד החרוץ והשקדן, אבל לא ממש האמין בעצמו עד שהגיע לגיל בוגר יחסית. כמו לא מעט שחקנים, לקח לטניס שלו כמה שנים להבשיל, אבל בניגוד לאחרים שהיה להם את הסבלנות והכסף כדי להמתין לבשלות, סרוגו עשה מה שישראלים רבים עושים היום: ויתר על החלום לטובת פרנסה בטוחה יותר.
אחרי השרות הצבאי הוא עוד ניסה את מזלו בסבב המקצועני למשך כשנה בלי הצלחה גדולה, וכשלוועדה בקיבוץ נגמר הכסף הוא החליט לוותר על החלום המקצועני ונרשם למכללת אולד דומיניון בווירג'יניה. באולד דומיניון הוא החל לפרוח. אחרי שסיים תקופת צינון של שנה מבלי לשחק (החוק במכללות למי שהיה מקצוען), הנהיג סרוגו את המכללה לדירוג הגבוה ביותר שלה בהיסטוריה, זכה באליפות האזורית ביחידים והגיע למקום ה-6 בדירוג המכללות האינדיבידואלי עם אחוזי ניצחונות מרשימים. "רק עכשיו, בגיל 22 אני מתחיל להבין דברים שעבדנו עליהם כשהייתי ילד", אני זוכר אותו אומר לי באותה תקופה שבה הפך למעין סופרסטאר של מכללות. אחרי שנתיים שנכנסו לפנתיאון של אולד דומיניון, עבר סרוגו ל-UCLA היוקרתית וכקפטן הוביל אותה לשני תארי "פאק 10" וההעפלה לפיינל-פור בטורניר המכללות השנתי.
במהלך ארבע השנים ששיחק בקולג', הראל היה מגיע אליי לניו יורק בחופשים ועוזר לי לנהל את האקדמיה שלי. סרוגו, שהיה תמיד אינטליגנט ובעל מוסר עבודה, הפך עם השנים למאמן טניס מעולה. היה זה אך טבעי בשבילי לגייס אותו לאקדמיה של ג'ון מקנרו בשנה שעברה אחרי שקיבלתי את תפקיד המנג'ר המקצועי באקדמיה. סרוגו, שסיים את התואר ב-UCLA (בפסיכולוגיה) קפץ על ההזדמנות.
***
הקיץ של הראל קיבל תפנית לא צפויה לפני מספר שבועות בעקבות שיחת טלפון מפתיעה מאייל רן, קפטן הדייויס של ישראל. רן התקשר לגשש באיזה כושר סרוגו נמצא, כי בסיטואציה מסוימת הוא יצטרך שחקן חמישי למפגש הדייויס הקרוב בספטמבר מול קנדה. במצב הנוכחי יש לישראל ארבעה באנקרים בנבחרת - דודי סלע, אמיר וינטרוב והזוג המיתולוגי אנדיוני. הבעיה תתחיל אם אחד משחקני היחידים (סלע או וינטרוב) ייפצע. במצב כזה יצטרך רן לזרוק למערכה את השחקן החמישי, כי רם וארליך המבוגרים לא שיחקו משחק יחידים רשמי כבר שנים והטוב מחמש מערכות זו לא אופציה בשבילם. הראל לוי ונועם אוקון כבר עמוק בתוך הפרישה.
מכאן אפשר גם להבין את הבעיה שהטניס הישראלי נמצא בה. רן מנסה לגייס שחקנים שפרשו לפני כמעט עשור, כי כשהוא מסתכל לאחור אין לו שום שחקן באופק אחרי וינטרוב וסלע. השחקנים הבאים אחריהם בדירוג הם גלעד בן צבי (613 בעולם) וטל ארוס (755) שעדיין לא מתאימים (ולא בטוח שאי פעם יתאימו) להיזרק לרמות הללו, והאופציה האחרת היא איגור סמילנסקי הצעיר והמבטיח, אבל רק בן ה-16.
כדי לבדוק אם האופציה הזאת ריאלית, רן הציע להראל סרוגו לחזור לכושר ולהירשם לכמה טורנירים בלי להבטיח לו שום דבר. לסרוגו זה הספיק. בגיל 29 הוא עדיין בכושר אישי טוב (רץ מרתונים מידי פעם). הוא גייס כמה דולרים מהורי התלמידים שלו באקדמיה, קיבל את ברכת הדרך מג'ון מקנרו הבוס וטס לסבב של שלושה טורנירים קטנים בפלורידה. בטורניר הראשון הוא עבר ארבעה סיבובי מוקדמות ועוד סיבוב בהגרלה הראשית, ובזוגות העפיל לחצי הגמר. בטורניר השני ניצח 3 סיבובי מוקדמות והפסיד ברביעי, ובטורניר השלישי השיג עוד 4 ניצחונות במוקדמות והעפיל להגרלה הראשית, שם נוצח בסיבוב הראשון. בסך הכל הספק לא רע בכלל של 12 ניצחונות ו-3 הפסדים ביחידים. סרוגו זכה בנקודת דירוג אחת ועלה על מחשב הדירוג העולמי לראשונה אחרי שמונה שנים (מקום 1,599 בעולם).
אחרי שלושת הטורנירים בפלורידה הוא חזר לאקדמיה של מקנרו בניו יורק עם תיאבון להמשיך לשחק ועם תכניות לטוס לישראל לסבב של טורנירים באוגוסט, אבל שיחת טלפון נוספת מאייל רן ציננה לו את ההתלהבות. מסתבר שרן יעדיף לסמוך על הדור הצעיר (החלטה הגיונית לחלוטין) במפגש הביתי הקרוב מול קנדה ויצרף כנראה את סמילנסקי כי הוא העתיד. כך התרחק חלום הילדות של סרוגו להיות חלק מנבחרת הדייויס.
***
דלתות נסגרות ודלתות נפתחות. הראל גילה מהר מאוד את מה שלא מעט טניסאים בדימוס חווים בשנים האחרונות - למרות שלא הפכו לשחקנים ברמות הגבוהות, הם הופכים למצרך מבוקש מאוד כמאמנים או אנשי מקצוע של שחקנים ברמות הגבוהות. כמה ימים אחרי שסיים את "החודש המקצועני" מצא את עצמו באופן בלתי צפוי מגשים חלום אחר שלו: להיות חלק מסבב ה-ATP ולאו דווקא בטורניר פיוצ'ר נידח בפלורידה, אלא כשקיבל הצעה מיידית לאמן את השחקן האמריקני אלכס בוגומולוב (בוגי) ג'וניור שמתגורר בניו ג'רזי ומדורג 60 בעולם. מדובר למעשה בג'וב שימשיך עבודה של ישראלי אחר בתפקיד: בוגי היה כבר על סף פרישה לפני שנתיים בגלל פציעה. אחרי שישב בבית כמה חדשים הוא חזר לסבב ותוך שנה העפיל מהמקום ה-200 עמוק לתוך המאייה הראשונה. המאמן שעבד איתו בתקופת הקאמבק הוא יואב שב הישראלי, אותו אחד שלקח את דודי סלע למקום ה-29 בעולם לפני מספר שנים.
כך מצא את עצמו סרוגו, שמעולם לא אימן שחקנים ברמות האלו, מוביל את "החניך" החדש שלו בטורניר היוקרתי בלוס אנג'לס וחוגג איתו עלייה לדירוג הכי גבוה בקריירה - מקום 56 בעולם. הישג שזכה להרבה מאוד כותרות לאור היובש בטניס האמריקני (שמונה מדורגים בלבד במאייה הראשונה בעולם). נקודת ה-ATP הבודדת שצבר בפלורידה איפשרה לסרוגו אפילו להשתתף כשחקן בטורניר המוקדמות של הטורניר, וכך זכה בחוויה של לשחק מול המדליסט האולימפי ושחקן הטופ-10 לשעבר, ניקולאס מאסו הצ'יליאני, לעיני הקהל הביתי שלו, כי הטורניר נערך באצטדיון של UCLA. "היתה אווירה מדהימה במשחק, הגיעו כמה עשרות אוהדים שלי מתקופת הקולג'. שיחקתי בינוני אבל נהניתי מהחוויה. היה כיף להתחרות ברמות הללו", סיפר לי סרוגו שבמשחק עצמו נוצח 7-5, 6-2.
***
השאלה מה עושים הלאה מציגה גם היא את הדילמה של מאמנים היום - ממשיכים לקריירת אימון מקצוענית ולא בטוחה וחווים את החלום המקצועני דרך שחקן צעיר; או נשארים עם רגליים על הקרקע? מאחר שהיום שחקנים נוטים לקחת מאמנים למשימות ספציפיות ולא רוצים להעסיק מאמן פול-טיים, גם מטעמי חיסכון, וגם מאמנים לא אוהבים ולא רוצים להסתובב 30 שבועות בשנה בעולם, ההעדפה של סרוגו היא ללכת על העבודה המסודרת עם הצ'ק הבטוח בסוף החודש ולהישאר אצלנו לאמן באקדמיה.
אבל על האפשרות להיות שוב חלק מהעולם המקצועני הוא כבר לא יכול לוותר. סרוגו, שחזר לניו יורק בינתיים, ינסה השבוע את מזלו כשחקן בטורניר בינגהמפטון, צ'לנג'ר של 100 אלף דולר, שבצפון מדינת ניו יורק.