שלושה וחצי שבועות אחרי שהוקם מאהל המחאה ברוטשילד, עדיין מוקדם להתחיל לדבר על הישגי המאבק. ניתוח של היקף הדיונים ברשת על מחאת האוהלים מגלה כי היא שומרת על יציבות: מאז הפגנת הענק הראשונה, שהתחרתה בגמר "כוכב נולד" ב-23 ביולי, מחאת האוהלים מייצרת נפח יציב של כ-1,700 דיונים ביום, בממוצע.
שתי "נפילות המתח" בשיח על המחאה נובעות מהטיית עיתוי: בסופי שבוע הפעילות ברשת מוגבלת באופן מסורתי, כי רוב העם מבלה מחוץ לבית, והדתיים מחוץ למשחק. בימי ראשון שב הדיון על המחאה להיקפו הרגיל.
מעניין לראות איך ההתעסקות במחאת האוהלים - שמזמן לא עוסקת רק בדיור - ממשיכה לגמד את יתר המחאות שפוקדות את הארץ לאחרונה. כך, ניתן לראות שפריצת הדרך שהושגה בין ההסתדרות הרפואית לבין המתמחים בשבוע שעבר השיגה אמנם כותרות בעיתונים, אך לא באמת יצרה אג'נדה חדשה בשיחות ברשת.
נראה כי הדרמה בעולם הרפואי מתרחשת על רקע מאבק הרבה יותר גדול, שנוגע לכמעט כל אחד במדינה - כפי שניתן היה להסיק מההמונים שפקדו את העצרת המרכזית במוצ"ש האחרון.
למרות שמזמן לא מדובר רק במחאה על מחירי הנדל"ן והשכירות, השם שחוזר ומופיע במספר הרב ביותר של דיונים הוא "מחאת האוהלים". הסלוגן הבלתי רשמי של המאבק, שהופיע בשבוע האחרון ביותר מ-7,000 דיונים, הוא "צדק חברתי". המונח הכלכלי/חברתי "מעמד הביניים" נותר זניח בהיקפו בשיח; כנראה שאנשים לא נוטים להגדיר את עצמם ככאלה, גם אם המשכורת שלהם נופלת בדיוק על החציון הארצי.
דובר רבות על הספונטניות של מחאת האוהלים, שהחלה בקבוצת הפייסבוק שפתחה דפני ליף. ליף עצמה היתה יכולה בקלות להיבלע בתוך תנועת המחאה האדירה שקמה כאן ב-3 השבועות האחרונים. למעשה, בשבוע הראשון למחאה התקשורת היתה מבולבלת בזיהוי מנהיגי המחאה העממית, וכל אדם רהוט מחוץ לאוהל ברוטשילד יכול היה, באופן עקרוני, לקבל את הכיתוב "ממנהיגי המאהל" מתחת לתמונתנו.
ואולם, ניתוח השיח ברשת מגלה כי יש למחאה הזו מנהיגה בלתי מעורערת, אם לא ברמה הניהולית השוטפת - אז לפחות ברמה הסמלית. וכך, למרות סיקור תקשורתי מוגבר בשבועיים האחרונים על שותפיה למאבק, דפני ליף מבססת את מעמדה בתור הפנים של המהפכה.
נכון, יש בשדרה רהוטים ממנה. לא חסרים כאלה שטענים כי המאבק הזה גדול על כתפיה של הילדה בת ה-25. אבל הציבור לא שוכח לרגע מי התחילה את הצונאמי החברתי הזה - ונותן לה קרדיט על האומץ לעשות את הלא ייאמן.
נפח השיחה על ליף גבוה לא רק ביחס למנהיגי המאבק האחרים: היא עומדת במוקד השיח על מחאת יוקר המחיה. אם בשבוע שעבר הפוליטיקאים משכו את עיקר האש מהציבור, ובראשם נתניהו, שטייניץ וליברמן, בימים האחרונים אנחנו רואים שינוי מגמה: הציבור מדבר פחות על הפוליטיקאים (כנראה שכבר נואש מציפייה לפתרון נחרץ למשבר) - ומתחיל לדבר יותר על הפנים החדשות בדמותם של מנהיגי המחאה.
נראה כי התפתחות המאבק, שהובילה להצגת רשימת דרישות קונקרטית מהממשלה, הסיטה את הדיון מהרשת המבצעת למנהיגים הצעירים שעשויים להביא לשינוי אמיתי בסדר העדיפויות הלאומי. הזעם הראשוני כנגד אין-האונות של השרים פינה את מקומו, בחלקו לפחות, לדיונים בעתיד המחאה ותוצאותיה.
הכותב הוא מנכ"ל חברת Buzzilla למחקרים במדיה החברתית.